מתווה הכותל הוא עכבר שהפך להר. כבר חמש שנים הוא מלווה אותנו. מעטים מכירים את פרטיו על בוריים. מעטים מתעניינים בו. למעטים הוא חשוב באמת. לשאר הוא רעש רקע, שאת יחסם אליו הם קובעים על פי השתייכות מחנאית, אידיאולוגית. לא מתוך התעמקות בנבכי ההסדר שכמעט היה ולא היה, אלא מתוך תפיסה כללית של טובים ורעים. הטובים – רפורמים; הרעים – הרבנות. או להפך: הרעים – רפורמים; הטובים – שמרנים אורתודוקסים.
מתווה הכותל הוא מהלך שיסודו בפרדוקס. רוצים בו בעיקר מי שבאים לכותל מעט פעמים. דוחים אותו בעיקר מי שבאים לכותל הרבה פעמים. כמובן, יש הרבה יותר יהודים שבאים לכותל מעט פעמים, ולכן, בעיקרון, יש למתווה הכותל יותר תומכים מאשר מתנגדים. ומצד שני, אם תבואו בכל יום נתון לאזור הכותל עצמו, ותבחנו מי בעד ומי נגד, תגלו שהרוב נגד. רוב מי שנמצאים בכותל – נגד.
הפרדוקס הזה מקפל שתי בעיות בנוגע למתווה. האחת, שאלה עקרונית: האם ראוי לכפות על מי שבאים הרבה לכותל הסדר שרוצים בו בעיקר מי שבאים מעט לכותל? ואם רוצים בשפה פשטנית: האם הכותל שייך במידה שווה לכולם (ושווה לשאול מי זה "כולם"), או שייך קצת יותר למי שמבקר בו קצת יותר? השנייה, שאלה מעשית: כמה השקעה ואמצעים יידרשו כדי לממש את מתווה הכותל, כאשר רוב הנמצאים כל יום בכותל מתנגדים לו, ועלולים להביע את התנגדותם בהפרעה למימוש המתווה? ואם רוצים בשפה פשטנית: כמה שוטרים שווה למדינת ישראל להציב בכותל כדי לוודא את מימוש המתווה?
עכשיו צעד אחורה: בשנת 2016 הממשלה אישרה מתווה שמטרתו לאפשר פולחן מסודר של יהודים שאינם אורתודוקסים ליד הכותל. במי מדובר? בעיקר ביהודים מחו"ל, שרוצים להתפלל כמנהגם, תפילות מעורבות של גברים ונשים, וגם בלא מעט ישראלים שישמחו לנצל אפשרות כזאת כדי לערוך כך טקסי בר ובת מצווה – בעיקר בת מצווה, כאשר כלת השמחה גם עולה לתורה.
מתווה הכותל היה אמור לפתור שתי בעיות: האחת, של כל היהודים האלה. השנייה, של הקבוצה שמכונה "נשות הכותל". רבים מתבלבלים, או אינם מבחינים, בין שתי הבעיות – מוטב לומר "אתגרים" – הללו. אבל הם אינם זהים. מי שהתוו את מתווה הכותל קיוו שיתפסו את שתי הציפורים במכה. גם ירגיעו את התנועות היהודיות הפרוגרסיביות ואת תומכיהן בארה"ב, גם יזיזו את המפגע החודשי "נשות הכותל" מרחבת הכותל. יזיזו לאן? לרחבה נוספת, שתוקם בחלק הדרומי של הכותל. למעשה – כבר הוקמה, במבצע לילי נועז שיזמו שלוחיו של נפתלי בנט, אז שר התפוצות, היום ראש הממשלה.
הרחבה קמה והייתה, בערך (יש בעיות הנדסיות ואחרות, שמקשות על קירובה לקיר הכותל עצמו), אבל המתווה עצמו לא קם, גם לא בערך. הממשלה אישרה, ואז חזרה בה, בלחץ המפלגות החרדיות. מה חסר אם כבר יש רחבה? חסרים כל ההסדרים הנלווים, כמו כניסה משותפת לכותל הישן ולכותל החדש, ובעיקר הסדרה מוסדית של האחריות על הכותל החדש.
במתווה הוסכם שהכותל החדש יוכפף מנהלית למועצה ובה נציגים מטעם התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית. יש לזה חשיבות משני טעמים. האחד, כדי לוודא שהרחבה אכן ממושטרת באופן שמאפשר תפילה שוויונית ברוח התנועות הללו (ולא כמו שקרה בתשעה באב, כאשר חבורה של אורתודוקסים מארגונים חרד"ליים השתלטו על הרחבה הדרומית, הציבו בה מחיצה, ולא אפשרו בה התכנסות שקטה של אנשי הזרמים הפרוגרסיביים). השני, כדי לתת גרגר של לגיטימציה מוסדית לתנועות. עצם ההכללה של נציגים מטעמן, במינוי של ראש הממשלה, לניהול רחבת הכותל הדרומית, יש בה מעין הכרה של מדינת ישראל במעמד של הזרמים.
בכל זה אנחנו נזכרים היום, משום שבשבוע הבא רחבת הכותל חוזרת לבית המשפט. בפעם הקודמת שבית המשפט דן בנושא הזה, לפני שנה, תחילת נובמבר 2020, המדינה הסבירה שהיו עיכובים בהסדרת הרחבה החלופית - בין השאר, בגלל "שלוש מערכות בחירות". מאז הייתה גם מערכת רביעית, וראש הממשלה התחלף. בנימין נתניהו, שתמך במתווה עד שהתנגד לו, ואז המשיך לתמוך בחלקו, אבל לא באמת, פינה את מקומו. בנט, שכשר התפוצות הקים את הרחבה הנוספת, לא תמיד היה ברור לגמרי ביחס לשאר פרטי המתווה.
אחרי שהקים את הרחבה, בנט קבע: "הפתרון הנוכחי שהבאנו הוא הפתרון הנכון. הרחבה, כפי שהיא היום, מכובדת וראויה לתפילה של משפחות". גם בשבוע שעבר, כאשר תקף את ש"ס ואת אריה דרעי, שמתכוונים להפוך את קרב הכותל לקמפיין פוליטי נגד הממשלה, לא התחייב באופן מפורש לקיים את המתווה כפי שסוכם בעבר. "יש בעיה – פותרים אותה מתוך דיאלוג", אמר ראש הממשלה. הוא בוודאי זוכר שדיאלוג כזה כבר התקיים, לפני חמש שנים, ונגמר במתווה שאמור היה להתממש. אם פותחים את הדיאלוג מחדש, משמע - אין כוונה לממש את המתווה כלשונו כרגע. אלא אם בנט יודיע אחרת.
שר התפוצות נחמן שי חותר במרץ לכך שהמתווה ימומש. "לא אנוח ולא אשקוט עד שהדבר יקרה", אמר בכנס שדולת העם היהודי בכנסת. "מדובר במהלך מהותי לעם היהודי בתפוצות ולרבים מאזרחי ישראל". כשעוד היה באופוזיציה, שי הגיש הצעת אי־אמון בממשלת נתניהו, משום שלא מימשה את המתווה. כך שאין להאשים אותו בחוסר עקביות. ומצד שני, אין להאשים בזה גם את השר זאב אלקין. הוא רמז השבוע שיתנגד למתווה, כפי שהתנגד לו בעבר. יש לו טענה עקרונית לא מבוטלת: אלקין סבור שאין זה ראוי למסור פיסת נדל"ן ליד הכותל לניהול של זרמים דתיים. אם מממשים את המתווה, יש למסור את הרחבה השלישית לניהול של גוף רשמי, כמו הסוכנות היהודית. הסוכנות תוכל כמובן למנות את מי שהיא רוצה, כולל רפורמים, לנהל בפועל את הרחבה. אבל הכרה רשמית במעמד של התנועה לא תהיה כאן.
הנה, כמעט כרגיל, המדינה נראית כמי שבאה לבית המשפט העליון כקבצנית מסכנה, להתחנן על נפשה לעוד ויתור, לעוד ארכה, לעוד זמן להחליט. אפשר כבר לשער איך זה יישמע: הייתה קורונה, היו בחירות, היה תקציב, היה קשה. מתווה הכותל תקוע כמו עצם בגרון. כך לממשלה הקודמת, כך לממשלה הזאת, לבלוע אי אפשר, להקיא אי אפשר. זה נוח למדי לכל מי שמתפרנס מקטטות. ש"ס, כאמור, תעשה קמפיין שיחזיר לה צבע ללחיים, כדי להגן על הכותל מפני הקוזקים הרפורמים. התנועות הפרוגרסיביות ירוצו להתלונן לחברים באמריקה, שמיד יסבירו כמה המדיניות של הממשלה מרחיקה את הצעירים שלהם מציונות ומתמיכה בישראל. שרים משמאל יוכיחו את נאמנותם בשיגור הודעות נמרצות על תמיכתם במתווה. שרים מימין יקרצו לחרדים בשיגור הודעות נמרצות על כך שהנושא "מורכב", וצריך לבדוק מחדש כיצד לפתור אותו.
לא במקרה נחמן שי, שתומך במתווה, עוד מהרהר באפשרות של קפיצה מכס שר התפוצות לכס יו"ר הסוכנות היהודית (הבחירה ביו"ר הסוכנות עוד לפנינו). לא במקרה זאב אלקין, שהתנגד למתווה, חשב באותם ימים על התמודדות לראשות העיר ירושלים. המתווה הוא בעיה פוליטית, שמציבה אלה מול אלה את מחנה התומכים־אך־לא־הולכים (לכותל) מול מחנה ההולכים־אך־לא־תומכים (במתווה). הקהל של שי, ושל יאיר לפיד, רוצה את המתווה. אבל אל תצפו ממנו לצאת בהמוניו לרחובות כדי לתבוע את קיומו. הקהל של אלקין – בעצם, לאלקין אין קהל, כך שמוטב לדבר על הקהל של דרעי – מוכן להתייצב כדי להפריע לקיום רצון הרוב וקיום רצון הממשלה (אם תחליט שהיא רוצה).
זו בעיה שגם בג"ץ לא יכול לפתור. הוא יכול להורות לממשלה להקפיד על הסדר כזה או אחר. הוא יכול להורות לה להגן על נשות הכותל ביתר נחרצות. הוא יכול לקבוע שהממשלה לא עומדת ביעדים שהיא עצמה הציבה. אבל את מה שקורה בשטח בג"ץ לא יכול לשנות, ומה שקורה בשטח הוא כך: לחרדים ותומכיהם יש אלפי חיילות וחיילים שמוכנים לחרף את נפשם בהשלכת חיתולים מלוכלכים על נשים שבאו להתפלל. לתומכי המתווה יש בקושי מאה חיילות וחיילים שמוכנים לבזבז את זמנם על משהו שבעצם לא כל כך מעניין אותם (הם יכחישו כמובן, ויאמרו שמאוד מעניין – אבל עניין לא מבטאים בהודעות לעיתונות אלא בהתייצבות למאבק – והתייצבות כזאת לא ראינו וספק אם נראה בקרוב).
מה כל זה אומר? שכנראה מוטב היה שלא להיכנס למנהרה האינסופית של כוונות טובות, שאין ממנה יציאה. שכנראה צריך היה לחפש איזו דרך למנוע מהעכבר להפוך להר. כן – יותר טוב היה אם אפשר היה לממש את מתווה הכותל; כן – יותר טוב היה אם אפשר היה לשכנע את החרדים ששום נזק לא ייגרם, לא להם, לא לכותל ולא לעם היהודי, אם כמה תיירים מחו"ל יחליטו לבקר בכותל הדרומי ולא בכותל הצפוני; כן – יותר טוב היה אם לממשלה היה כוח להעביר החלטה ולקיים אותה. אבל האמת שאין. אין כוח. לא אם מביאים בחשבון את כל הדברים היותר חשובים שצריך לעשות. לא אם מביאים בחשבון שמוטב שמרב מיכאלי תשקיע את זמנה בפתרון בעיית הפקקים, ושמוטב שעמר בר־לב ישקיע את זמנו בפתרון בעיית האלימות, ושמוטב שאביגדור ליברמן ישקיע את זמנו בפתרון בעיית הדיור.
ומה על הכותל? הוא כנראה יחכה. כמו הרבה בעיות שמחכות עד שיגיע זמן טוב יותר.
סטיית תקן
1. מפלגת נעם החרד"לית פרסמה סקר שמטרתו לעורר את הרושם שהציבור מתנגד למתווה הכותל. הסקר, של מאגר מוחות, מטעה. במקום לשאול אם הציבור בעד או נגד מתווה הכותל, או בעד או נגד רחבה שלישית בכותל לתפילה שוויונית של גברים ונשים, נבחרה שאלה בנוסח משונה. האם יישום המתווה "על ידי נפתלי בנט... יחזק את האחדות או יגביר את השסעים". הרוב אמרו שיגביר את השסעים, אולי מפני שהם נגד בנט, אולי מפני שאף כי הם בעד המתווה, הם פסימיים ביחס לשסעים. מי יודע. כך או כך – זו לא שאלה שמלמדת על עמדת הציבור ביחס למתווה הכותל, זו מניפולציה פוליטית.
2. רוצים לדעת מה הציבור חושב באמת? המכון לדמוקרטיה שאל את השאלה בנוסח הגיוני: האם אתם מסכימים, או לא, ש"יש לאפשר תפילה שוויונית לנשים ולזרמים הלא אורתודוקסיים ברחבה נפרדת בכותל". התוצאות: רוב קטן בעד. הדתיים נגד, החילונים בעד, בדיוק כמו שהייתם מצפים.
3. אגב, התוצאות לשאלה הזאת משתנות כאשר שואלים במפורש על "נשים עם תפילין". יש לא מעט ישראלים שעוד קשה להם עם המחשבה על נשים עם תפילין.
4. שיעור התמיכה בג'ו ביידן בצניחה, והשבוע התברר שרוב האמריקאים אינם בוטחים בנשיא כ"מפקד העליון במקרה של איום צבאי על ארה"ב". סקר של "וושינגטון פוסט" לימד שיש רוב של אמריקאים שמתכוונים להצביע למועמדים רפובליקנים בבחירות האמצע בעוד שנה בדיוק.
השבוע עשינו שימוש במידע, ציטוטים ונתונים מאתר המדד, "מעריב", "מקור ראשון", עתירות נשות הכותל, מסמך מתווה הכותל, סקרי המכון לדמוקרטיה, המכון למדיניות העם היהודי, מפלגת נעם, TIPP ,Washington Post.