תוצאות הוועידה הבינלאומית לאקלים, שהתקיימה בגלזגו ונמשכה שבועיים ברציפות, שנויות במחלוקת. מומחים טוענים כי לא הושגו היעדים הקריטיים והדחופים שהוועידה אמורה הייתה, לפי הציפיות, לגבש להם פתרונות מעשיים. עם זאת, פרשנים סבורים כי ההישג המשמעותי של ההתכנסות העולמית - שתיזכר כאירוע כמעט חסר תקדים בהיקף משתתפיו - הוא הצבת בעיית האקלים וההכרה בעוצמת האיומים לאנושות בראש סדר העדיפויות העולמי.
אין כמעט מחלוקת על תוצאה אחת שהוועידה הניבה. ארה"ב חזרה למעמדה כמעצמת־על. לא במובן ההשפעה, ולא כמי שמובילה ומקדמת פתרונות למשברים ולמצוקות המעיקים על העולם. מה שגרם קורת רוח לראשי המדינות ולמנהיגים שהשתתפו בוועידה בגלזגו, זו העובדה שארה"ב חזרה לשפיותה.
רבים מהמשתתפים, במיוחד הבכירים בהם, התרשמו לטובה מהנשיא ג'ו ביידן. הם לא דיברו על זה בפומבי ולא הרחיבו על כך בהצהרות לתקשורת, אך ביטוי לתחושות אלה נתן סגן ראש משלחת מערבית במרכז האו"ם בניו יורק שחזר מגלזגו. בתדרוך סגור לחברי משלחתו אמר כי "ביידן איננו צ'רצ'יל, אבל הוא נורמלי. המצב הפנימי באמריקה איננו מזהיר. החברה שסועה ומפולגת, אבל הבעיות הן בטיפולם של אנשים ונשים שפויים, וזה מעודד".
התבטאויות דומות רווחות בשיחות עם שגרירים ודיפלומטים בכירים בניו יורק. זו כמעט הסכמה כללית, לאחר ארבע שנים שבהן ארה"ב הייתה בת ערובה של נשיא מטורלל, שניהל את המדינה על ידי ציוצים בטוויטר. והנה, בשנה האחרונה, בניצוחו של הנשיא ביידן, חזרה ארה"ב לניהול מסודר, מתוכנן ומבוקר.
מי שלא כל כך מסכימים עם ההערכות המחמיאות לביידן הם פרשנים וכותבים ישראלים המזוהים כמומחים לארה"ב. הללו מפרסמים באחרונה מאמרי פרשנויות על הנשיא האמריקאי, שנקראים כגזרי דין סופיים מרשיעים על תפקודו וכהספדים על המשך דרכו. כותרת ראשית ב"ניו יורק טיימס" מיום שלישי השבוע, דיווחה שביידן חתם סופית על פרויקט התשתיות שלו. בכותרת משנה מצטט העיתון כלכלנים שציינו לשבח את התוכנית, ולדבריהם - "כמותה לא ידעה אמריקה זה דורות".
אז מה יודעים כלכלנים אמריקאים לעומת פרשנים בישראל? פרשן מוערך בישראל הכתיר את ביידן בטור שלו כ"נשיא השפל". פרשן אחר הסביר ש"הנשיא ביידן איננו מסוגל להתמודד עם מדינה מפולגת ושסועה". בשיחה פרטית שלא לפרסום הסביר לי שר ישראלי בכיר כי "ביידן הזקן איננו עובד בכלל, ואין מה לצפות ממנו".
במחילה מכבודכם. אלה הן שטויות. קודם כל, יש לזכור שלנשיא ביידן יש עוד שלוש שנים בבית הלבן. בפוליטיקה של ימינו זה פרק זמן שיכול לשנות היסטוריה. זה בדיוק מה שביידן שואף להשיג. הבעיה שלו היא שהוא רוצה לעשות הרבה, לשנות הכל ומיד. שאיפה שנושקת לאמרה "תפסת מרובה לא תפסת". ושאיפה זו היא הסיבה לירידה בשיעור שביעות הרצון מתפקודו, שבאה לידי ביטוי בסקרי דעת הקהל שהתקיימו באחרונה בארה"ב. ירידה שהפרשנים בישראל מסתמכים עליה בהערכותיהם הפסימיות בדבר תפקודו ועתידו.
אמריקאים חוששים מביידן לא מפני שהוא לא עושה. הם קצת מבוהלים ממנו מפני שהוא עושה והרבה. הם נבוכים מהעובדה שהאיש, שכונה "ישנוני" ו"מגמגם" - מתגלה כנשיא שאיננו יודע מנוח, פעלתן ללא לאות, שבחודשים הראשונים לכהונתו גיבש ויזם תוכניות פיתוח בתחומי חיי היומיום של האזרח בהיקף וברמה שאינם זכורים בארה"ב מאז כהונתו של הנשיא רוזוולט.
גם התוכניות המהפכניות של הנשיא ביידן בתחומים סוציאליים מפחידות אמריקאים רבים. דבר שבא לידי ביטוי בסקרי דעת קהל שאינם מחמיאים לו, בלשון המעטה.
שלוש שנים קשות
יש לזכור שביידן קיבל להנהגתו מדינה וחברה שקודמו בבית הלבן הרעיל, פילג ושיסע. מאז תקופת מלחמת וייטנאם, ארה"ב לא הייתה כל כך מפולגת חברתית וכל כך מטולטלת ומוקצנת פוליטית כפי שהיא כיום. מצב זה בא לידי ביטוי בסקרי דעת הקהל. זה מצב מוכר היטב לישראלים. ממשלת השינוי של נפתלי בנט מתמודדת עם חברה רעילה ושסועה כתוצאה משלטון עוועים של בנימין נתניהו. תקציב המדינה עבר ואושר - הישג עצום לממשלת בנט - אבל סקרי דעת קהל בישראל נותנים לליכוד 36 מנדטים.
פרשנים בוושינגטון מדווחים שבבית הלבן ובחוג הפנימי של הנשיא ביידן אין דאגה מיוחדת מהשפל בסקרי דעת הקהל. ההערכה היא שביצועו המעשי, יישומו בשטח של פרויקט התשתיות - יניב, בין היתר, שיפור עצום בתחומי התעסוקה, ויביא הקלה למשפחות רבות.
כלכלנים אמריקאים גורסים כי ביצוע יעיל של פרויקט התשתיות ייצור פריחה כלכלית. במסגרת הפרויקט יוזרמו 550 מיליארד דולר לתשתיות תחבורה, 110 מיליארד לתיקון כבישים וגשרים, 66 מיליארד לשיפור ערוצי הסעה ברכבות ו־39 מיליארד לשיפורים בתחבורה ציבורית. זהו רק אפס קצהו של הפרויקט, שמתוקצב בלמעלה מטריליון דולר.
פרשנים בוושינגטון תמימי דעים שמאז כהונתו של הנשיא רוזוולט, אביו מולידו של הביטוח הלאומי בארה"ב ותוכנית ה"ניו דיל" הזכורה לטוב, לא כיהן בבית הלבן נשיא שיוזם ומוביל תוכנית כה מקיפה ומהפכנית כפי שעושה ביידן.
לנשיא מצפות שלוש שנים קשות. הוא יהיה חייב להתמודד לא רק עם זירה פנימית מפולגת ומוקצנת, כולל פלג טורדני ומתריס בתוך מפלגתו. לפתחו מונחות גם בעיות לא פשוטות בתחום מדיניות החוץ. ביידן מטבעו אינו איש של עימותים, אבל התנהלותן המתריסה של רוסיה וסין גוררות אותו לשקול אמצעים ודרכים לבלימת סין ולריסון רוסיה.
אפשר להניח שגם בתחום זה יתגלה הנשיא האמריקאי המבוגר כפעלתן, כיוזם וכמחדש.