לטור המלא של בן כספית:

1. יש בלתו
קל לתאר באיזה פסטיבל היינו עכשיו אם בני הזוג אוקנין היו חוזרים ארצה בתקופת נתניהו. נאומי ה"הוריתי", ו"החלטתי", ו"הפעלתי". השטיח האדום, המטוס המיוחד, בני הזוג המלכותי יורדים אט אט מכבש המטוס מלווים בזוג המשוחרר, מנופפים לקהל הנתינים, הפרחים לרעיית ראש הממשלה (ומה עם הצמיד?), פולחן האישיות ליכולותיו הקוסמיות ומנהיגותו האינסופית של המנהיג הנצחי, מצעד התודות הנרגשות, יועץ הסתרים שיתקשר לבת וינזוף בה על שלא אמרה מספיק פעמים את שמה של "הגברת", רבקה פאלוך כלשהי שתדרוש בוואטסאפ סרטוני תודה למנהיג ורעייתו, לאו דווקא בסדר הזה, מפיהם של כל בני המשפחה, ביחד ולחוד.

כאן יש להוסיף את שרי, ח"כי ומזדנבי מפלגת השלטון, כל אחד בתורו, כל אחד בטוויטרו, מעלים על נס ומשבחים את המנהיג העליון ומודים למזלנו הטוב על שזכינו לחיות בתקופתו. במקום זה, קיבלנו אתמול זרזיף מגוחך של מירי רגב, מיקי זוהר אנד קומפני מודים ל"בורא עולם". אותו בורא עולם שנפקד מהתודות שפיזרה אותה רגב על אותו נתניהו כשהביא, במטוסו!, את נעמה יששכר מרוסיה אחרי תשעה חודשים (במקום תשעה ימים). כלומר, אם זה לא נתניהו, זה "בורא עולם".

לזכור איזה שימוש פוליטי ציני נעשה בשחרור נעמה יששכר וגילוי עצמותיו של זכריה באומל. תמיד זה ערב בחירות. במקרה, כמובן. מתואם עם פוטין, תמורת תשלום כבד, רק כדי להאדיר את שמו של המנהיג, רק כדי להעצים את שטיפת המוח שהכל נעשה בדברו, שאין בלתו. מתברר שיש בלתו. לא רק בלתו, גם טוב בהרבה ממנו. אנשים שעובדים בשקט, לא מתקוטטים על הקרדיט, לא ממנפים שום דבר לצרכים פוליטיים, שומרים על פרופיל נמוך וצניעות מסוימת, כדי שהמבצע יצליח. כמה חיכינו לשינוי הזה.

למה אני נדרש להשוואה הזו? כי האירוע הזה מהווה דגימה קטנה ומזוקקת למה שקרה כאן בחצי השנה האחרונה. לשינוי שחל בצורת המשטר הישראלית, באווירה הציבורית, בתרבות השלטונית. זה לא שאין קלקולים בממשלה הזו. זה לא שאין חסרונות בקואליציה הזו. יאיר לפיד מפרנס, ברוך השם (ותודה לבורא עולם!), את הביביסטים במעידות לשוניות מהעבר, ההווה והעתיד, על בסיס יומי. אבל כשצריך להוביל מהלך רגיש כמו שחרורם של זוג ישראלים שנפלו לנסיבות קשות בחצר האחורית של ארדואן, הוא מתפקד באופן מופתי. נפתלי בנט נעדר כריזמה, אבל יש לו יכולת ניהול מוכחת, והוא יודע לזהות משבר, לשים תוכנית ולטפל. וכן, ההגדרה הכי נכונה היא אמירתו ההיא של אותו בנט: "נגמר עידן האני, החל עידן האנחנו".

לא רק "אנחנו" ממשלתי וקואליציוני. יש גם "אנחנו" ממלכתי וציבורי. אף שנטלי ומורדי אוקנין היו ביביסטים הארדקור, למרות טקסטים לא פשוטים שפיזרה אוקנין בפייסבוק שלה, כולל גידופים מגוונים נגד ממשלת בנט־לפיד לפני ואחרי שהוקמה, נדמה לי שהשמחה על חזרתם הייתה משותפת כמעט לכולם. קשה היה להסוות את הדמעה שבצבצה כשנשמעה שיחתה עם בתה, להסוות את הגרון הניחר כשהיא שאלה על הילד הקטן עם הצרכים המיוחדים, איך הוא מסתדר, האם הוא יודע, האם הוא אוכל. קשה היה לא להתרגש כשחזרו והודו לכל מי שעזר להם לחזור הביתה.

לא רק מורדי ונטלי חזרו הביתה. יש כאן חזרה, בקטנה, של הסולידריות. לא, אני לא תמים, לא מסתנוור מיום השמחה אתמול, אני יודע שזה יתפוגג בעוד חצי דקה. אבל זה לפחות מזכיר לנו מה היה כאן פעם ומה יכול להיות פה פעם, כשנשתחרר סופית מהכישוף, מהפולחן, מהכת שהפכה לדת שמאמינה שלא הייתה כאן מדינה ולא תהיה כאן ריבונות בלי המשפחה ההיא. ואני לא מתכוון למשפחת אוקנין. אני מאמין שהתחושה של עם אחד, גורל אחד ומדינה אחת עוד לא נקברה לגמרי. אני מקווה שהתקלה ההיסטורית, שבמסגרתה לא מעט ישראלים מאמינים שהמנהיג גדול וחשוב מהמדינה שבראשה הוא עומד - לפני סיום.


2. מחולל ההסתה

וכדי להמחיש את הפער בין שתי תפיסות העולם הללו, בצל שובם הביתה של נטלי ומורדי, אני מתנצל בפני קוראי הטור הזה על מה שצפוי להם בשורות הבאות, אבל אין ברירה. לאיש הזה קוראים דודי אמסלם. עסקן פוליטי שעלה לגדולה, אדם שהכה שורשים, שגשג ופרח בתוך המנגנונים המפלגתיים והפוליטיים הנסתרים ביותר, נחשד בפלילים, נעצר ונחקר, הומלץ לכתב אישום ונחלץ בעור שיניו ("מחוסר ראיות"). אדם שהוא בבואה של מפלגת השלטון בתצורתה הנוכחית, מפלגה שהכילה פעם אנשים כדוד לוי, יצחק שמיר ומשה ארנס והפכה היום למוטציה של ש"ס, כולל החרד"לות והשחיתות.

אמסלם הוא בו־זמנית גם הסיבה וגם התוצאה, גם התוצר וגם המחולל של ההסתה המתמשכת והארסית, גור מסיתים לאב הרוחני אבישי בן־חיים, ולך תדע לאיזו אמא. הנה תקציר של דבריו, כפי שנאמרו בארבע שעות "ספייס" בטוויטר, לאוזניהם של מאות אוהדים ומקורבים. הוא מדבר על ממשלת ישראל:

"כנופיה מטורפת, בולשביקית, אנטי־ציונית, השתלטה על המדינה. ממשלת פלסטין, סמרטוטי רצפה. חבורת ילדים שמנסור עבאס הארכי־מחבל מנהל אותם. בקרוב הם יעבירו חוק שלא ייתנו לתושבי עיירות הפיתוח להצביע - יגידו למרוקאים שהאשכנזים מתל אביב יותר חכמים.
"ראש הממשלה נתניהו, אני קורא לו ראש הממשלה, הוא שליחו של הקדוש ברוך הוא, הוא המנהיג היהודי הכי חשוב זה 100־150 שנה. הבוקר, מנהל בית ספר שמאלני הציב פסל של נתניהו - אני לא מבין איך כשהיינו בשלטון לא העפנו אותו. האוניברסיטאות, בתי הספר ובתי המשפט הם נגד מזרחים. כל פקיד שממנים ישר מתהפך על הליכוד. זה לא יקרה יותר. האנשים במדינה מרגישים מושפלים, הם ירוצו לקלפי וננצח. ואז אין יותר ועדות איתור, אין יותר נבחרת דירקטורים. הממשלה תהיה ועדת האיתור - רק אנחנו נמנה, פקיד שלא יעזור לנו, נחתוך לו את המשכורת".

דודי אמסלם במליאת הכנסת (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
דודי אמסלם במליאת הכנסת (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)


על קואליציית בנט־לפיד הוא אומר: "אם אני אהיה יו"ר הכנסת, אני לא נותן להם להיכנס לשטח הכנסת. שילכו לבית המשפט העליון שלהם. גם את השופטים שם נחליף מיד - ביום שננצח. נגמר הסיפור הזה של בגין 'יש שופטים בירושלים'. אנחנו נדרוס אותם. נביא להם חוקים על הראש שהם לא יתאוששו 20 שנה. כדי לשלוט, נמחק את המילה 'צדק'. היא לא קיימת יותר. אנחנו צריכים לכלוא אותם במכלאות, אחרת הם יהרגו אותנו. השמאלנים הם העשירים ובעלי הנכסים במדינה.

"למה ההפגנות אצלנו יותר קטנות? הקיבוצניקים מזמינים 200 אוטובוסים וממלאים את בלפור. השמאלנים באים עם המרצדס שלהם לנקודת מפגש, ואז עולים יחד על אוטובוס מפואר. ועוד מקבלים משכורת על זה".

כאמור, מדובר בתקציר. דרשו את הנוסח המלא ממחולל ההסתה הקרוב לביתכם. אני לא יודע מה יש בטקסט הזה יותר: הסתה פרועה, קריאה להמרדה, שיסוי איש באחיו או תסריט של אותו "יום דין" מר ונמהר שבו יחזור נתניהו לשלטון, ישים במעצר מינהלי את כל הסמולנים, יפיץ לכל עבר את בתי המשפט, האקדמיה, המשטרה והפרקליטות, יעלים את המילה "צדק" ויחזיר עטרה ליושנה.


3. כיפה אדומה
במקום להפריך, בפעם המי־יודע־כמה, את מצבור ההבלים המצחין הזה, אספר לכם סיפור. תכירו את אמנון זכאי, בן 61, לשעבר אב הבית במעון ראש הממשלה (אצל נתניהו), ואת עופרה שמעון, לשעבר עובדת במעון, כיום עובדת במזנון הכנסת. שני אנשים לא צעירים, אפשר להגיד קשי יום. זכאי הוא גרוש, סב לנכדים, חי על משכורת צנועה וגר בשכירות. שמעון אפילו לא עובדת מדינה. שכירה בחברת כוח אדם, עובדת במזנון הכנסת.

שניהם נקלעו, שלא באשמתם, לתביעה שהגיש בזמנו מני נפתלי, אב הבית במעון ראש הממשלה, נגד מדינת ישראל, בעקבות ההתעמרות שעבר מצדה של הגב' נתניהו. זכאי ושמעון חתמו על תצהיר נגד נפתלי, שבו פורטה התנהלותו הבעייתית במעון בבלפור. הם עשו את זה בעקבות דרישותיו של עו"ד יוסי כהן, מקורבם של הנתניהו'ז. הוא הניח בפניהם הצעה שאי אפשר היה לדחות. הם חתמו על התצהיר, מה שלא מנע מנפתלי לזכות בתביעה.

אחרי שזכה בתביעה, הגיש נפתלי תביעת דיבה נגד כל מכפישיו, וניצח. נפסק כי עו"ד יוסי כהן ישלם לנפתלי 65 אלף שקלים בנוסף ל־25 אלף שקלים הוצאות משפט, תנועת הליכוד תשלם 25 אלף שקלים ועוד 10,000 שקלים הוצאות משפט, ושני נתבעים נוספים ישלמו כל אחד סכום של 18 אלף שקלים ועוד 10,000 שקלים הוצאות משפט. עו"ד דוד שמרון יצא בזול, כי השתדל לשמור על כבודו של נפתלי, וישלם רק 10,000 שקלים.

שני הנתבעים הנוספים הם אותם אמנון זכאי ועופרה שמעון. השבוע שוחחתי איתם. את זכאי שאלתי אם הוא לא מתחרט על כל הסיפור. "ברור שאני מתחרט", הודה, "אתה צריך להבין, הייתי אב הבית, היו לי יחסים די טובים איתם. היום אני יודע שיוסי כהן ביקש משני נהגים של ראש הממשלה תצהירים, והם נפנפו אותו. הם סיפרו לי שרדפו אחריהם, אבל הם סירבו. מזל שלהם. אז הוא תפס אותי ואת עופרה. לא הייתה לנו ברירה. הסכמתי. מה כבר יכול להיות?".

מה שהיה, אמרתי לו, תביעת דיבה והפסד. האמת בסוף יוצאת לאור. "נכון", הודה, "תשמע, אנחנו לא אמרנו שמני שיקר או גנב אוכל, כמו שאמרו אחרים, דיברנו רק על ההתנהלות שלו במעון. ואכלנו אותה".

זכאי מבין שעשו לו כיפה אדומה. "כשראיתי את פסק הדין, התקשרתי מיד ליוסי כהן. הוא היה בחו"ל וכתב לי שאיך שהוא חוזר ארצה, הוא מגיש ערעור והכל יהיה בסדר. הוא חזר, וכל יום רדפנו אחריו. עופרה ואני. כלום. כשהוא בא לבקש ממני את התצהיר, הוא אמר לי: אמנון, אל תדאג, אני הגב שלך, אני אשמור עליך. לא חשבתי שזה מה שיקרה. הוא הרגיע אותנו, אמר שזה כלום. אבל עכשיו אני מבין איך אכלתי אותה. ביקשנו לפגוש את הגברת נתניהו, אבל אין לה זמן. עשינו שיחה משולשת בטלפון עם יוסי, עופרה ואני".

ומה הוא אמר שם? שאלתי. "מה אתם רוצים ממני, כולם באים אליי, תלכו ותשלמו. שאלתי אותו איך הוא לא מתבייש. עופרה אמרה לו: יוסי, ככה? כשרצית אותנו כרכרת סביבנו. אז הוא אמר: טוב, שלום, תעזבו אותי, וסגר את השיחה".

זכאי, כאמור, גרוש וגר בשכירות, חי ממשכורת צנועה. אין לו מאיפה לתת עכשיו 28 אלף שקלים. הבת שלו עומדת ללדת, והוא לא מסוגל לעזור לה, כפי שהבטיח. הוא חושש מההוצאה לפועל. אין לו מושג איך יעמוד בזה. שמעון באותו מצב, רק יותר גרוע. היא לא עובדת מדינה, היא שכירה בחברת כוח אדם, מלצרית במזנון הכנסת. היא אהובה על הח"כים ובאי המשכן, שלא יודעים מה עובר עליה. כל חייה היא עובדת קשה ומתפרנסת בכבוד. פתאום יש לה נושים. שניהם מתביישים במצב שאליו נקלעו. הבטחתי לעזור להם. אנסה לקיים.

מני נפתלי (צילום: אבשלום ששוני)
מני נפתלי (צילום: אבשלום ששוני)


למה בעצם צריך לעזור להם? הרי הם שייכים "לצד השני". למנגנון האדיר, הכוחני, שנוצר כדי לחפות, להסוות, לטשטש, לתרץ ולהכחיש כל מה שיצא מבלפור. מנגנון שעשה את המקסימום כדי לדרוס ולפרק כל מי שהעז לספר את האמת. מנגנון שאיש עקשן ואמיץ אחד בשם מני נפתלי, הצליח לקעקע לבד, כנגד כל הסיכויים. צריך לעזור להם, כי הם לא היו אדונים לגורלם. כי הם ישראלים מוחלשים, קשי יום, שעבדו קשה לפרנסתם ובסך הכל רצו לחזור הביתה בשלום. צריך לעזור להם, כי הם נוצלו ונזרקו לפח האשפה, כמו המונים (לא, אני לא מגזים) לפניהם, וגם אחריהם. להם, אף אחד לא קנה צמיד ב־43 אלף דולר. להם בקושי הרשו לעשות הפסקה כדי לאכול, או להשתמש בשירותים.

ולמה אני מספר את כל זה? כדי להמחיש את גודל האבסורד בתיאוריית ישראל השנייה שמנסים למכור לנו כאן שנים. אולי אני טועה, אבל לא יצא לי לראות אף פוסט, ציוץ, כתבה או התבטאות של האידיאולוג הגדול הד"ר אבישי בן־חיים על המשפחות שפונו השבוע מגבעת עמל. נכון, הפינוי נעשה כדין, אבל אם יש קייס של ישראל השנייה, המוחלשת, הנדרסת תחת הבולדוזרים של הכסף הגדול, המקרה הזה הוא גבעת עמל. במקום זה, מקפיד אותו דוקטור לחלות את פניהם של בני זוג נהנתנים, קמצנים, עשירים כקורח, שלפחות אחת מהם מתעללת באופן מתמשך באין ספור עובדים ובעיקר בעובדות מוחלשות, בנות ישראל השנייה והשלישית, הנמלטות, כל אחת בתורה, מאותו מעון ידוע לשמצה. אתיופיות, כזכור, כלל לא מורשות לעלות ל"קומת המגורים".

אני מספר את כל זה, אל מול הטקסטים המחרידים של אותו דודי אמסלם, עוד נציג אותנטי של "ישראל השנייה", איש המנגנונים שעסקנותו אומנותו, מחולל שנאה והסתה שהשטן עוד לא ברא.

יבוא יום ואותו חלק בציבור שהלך שולל אחר החבורה השרלטנית הזו יתפכח. צריך להתפלל ולקוות שאנחנו בדרך לאותו יום. גם אם יתמהמה, בוא יבוא. בינתיים נתנחם בתחושת הנורמליות הזמנית שאפפה אותנו ביום חמישי, כשמדינת ישראל דאגה לבניה האסורים בחו"ל בצנעה, בשקט ובלי להפוך את האירוע לפסטיבל או פולחן אישיות. זו התחלה לא רעה בכלל. עו"ד יוסי כהן מסר בתגובה: "לא היו דברים מעולם".


4. בצד שלנו
את הידיעה על הכנסתו ל"רשימה השחורה" של משרד הסחר האמריקאי קיבל שלו חוליו, המייסד והנשיא של חברת הסייבר ההתקפי הישראלית NSO, כשהוא, תחזיקו חזק, בקונגרס האמריקאי. כן, הוא היה בתוך מרתון פגישות עם מחוקקים אמריקאים כשהבשורה האסונית הזו נחתה על ראשו. מדובר באסון של ממש. הוא לא מיידי וקיומי, אבל הוא אסטרטגי וממשי: סודה של החברה הוא באיכות עובדיה. מיטב המוחות. במצב שבו אתה ברשימה שחורה של אמריקאים, היכולת שלך להחזיק בעילויים בוגרי 8200, מוסד ושב"כ מצטמצמת משמעותית.

NSO היא, נכון לעכשיו, שק החבטות של כולם: האמריקאים, הפלסטינים, התקשורת הבינלאומית, וכמובן גם הצדקנים והטהרנים שלנו. זו סיבה מספיק טובה עבורי להיות בעדם. גילוי נאות: אין לי שום דבר איתם. אני וסייבר זה כמו גלית דיסטל אטבריאן וסולידיות. לא מכיר שם איש, לא קיבלתי מהם דבר. מצד שני, אני מעדיף שגאוני הסייבר שמפתחים את היכולות הגאוניות ביותר, שהמוחות שיודעים להמציא את האמצעים היחידים שיכולים להתחקות אחר טרוריסטים, פושעי מלחמה ופדופילים בעידן הנוכחי - יהיו שלנו. ו־NSO היא שלנו. כאן, בהרצליה. 800 עובדים. עושים מלא כסף כבר הרבה זמן, שיהיה להם לבריאות.

לא, הם לא טלית שכולה תכלת. ברור שלא. כן, הם שעיר לעזאזל. הסיבה פשוטה: כשהרשות הפלסטינית מזהה שלסמארטפונים של כמה מבכיריה הוחדרה תוכנת פגסוס (הסמל המסחרי של NSO), האחריות לא מוטלת על שלו חוליו. הוא לא יכול להתקין את זה בעצמו על שום סלולר. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שמי שאחראים לאירוע הזה הם שירותי הביטחון הישראליים. וכן, אני בעד ששירותי הביטחון הישראליים יהיו מסוגלים להיכנס לכל סמארטפון בכל רגע נתון, בכל מקום בעולם, בכל שפה ובכל שעה. תודה.

אני גם בעד שיחדירו את פגסוס לסמארטפונים של אלה שעסקו בהלבנת הון עבור החזית העממית, והובילו להכרזה של שר הביטחון גנץ על שישה ארגונים פלסטיניים כארגוני טרור. ואני לא מתנגד לזה שהאמצעים הללו ישמשו גם למעקב אחר בכירי הרשות הפלסטינית. כן, מה לעשות, אלה כללי המשחק. בניגוד לרבים בימין, אני מכיר בזכותם של הפלסטינים לקיים נגדנו מערכה מדינית. כולל הליכה להאג. זו זכותם המלאה, כל עוד הם משתפים פעולה במלחמה בטרור. במקביל, זכותנו המלאה לנסות לדעת מה הם עושים באמצעות המודיעין.

פעם המודיעין היה האזנות למרכזיות טלפון. זוכרים את העניין הזה עם הטלפון? כן, חוטי טלפון ומכשירים עם חוגה. אחר כך זה הלך להאזנות ללוויינים, שדרכם בוצעו שיחות טלפון בינלאומיות. וכל מיני התקנות מסובכות של האזנות על סיבים אופטיים. את כל זה עשו בחורינו המצוינים כל השנים. אלא שעכשיו, בעידן הסייבר, זה נהיה קשה. שיחות וואטסאפ מוצפנות מקצה לקצה. הטלגרם והסיגנל מוצפנים עוד יותר. כמעט אין דרך לחדור אליהם. הדרך היחידה כרגע היא באמצעים ש־NSO ודומיה מייצרים. טוב שיש לנו כאלה וטוב שיש כאלה בעולם שמתקדם במהירות לעבר טרור גרעיני וביולוגי, עולם של פדופילים, נוכלי רשת, סוטים מכל המינים וטרוריסטים נטולי עכבות.

בכירי NSO מאמינים שההחלטה האמריקאית היא "פעולת תגמול" על ההכרזה של גנץ. למה? מסיבה פשוטה: ישראל הודיעה לארה"ב על ההכרזה הזו שעתיים לפני שהוכרזה. במסגרתה, התברר שבין הבכירים הפלסטינים שאליהם הוחדרה פגסוס היו גם שניים עם אזרחות כפולה, פלסטינית־אמריקאית. אם זה נכון, זה מחדל. לא מסתבכים עם אזרחים אמריקאים, גם אם שפת האם שלהם ערבית. האמריקאים רתחו. הם הודיעו, כתגמול, על הכנסה לרשימה השחורה של שתי חברות סייבר ישראליות (בנוסף ל־NSO, גם חברת קנדירו). גם הם כמעט לא נתנו התראה. המסר הובן: שתי חברות ישראליות מול שני אזרחים אמריקאים.

זוהי הכרזת מלחמה לא רק על שתי החברות, אלא על הסייבר הישראלי כולו. טענת מפתח של NSO קשורה באחריות שמטילים עליה על השימוש לרעה שעושים חלק מהלקוחות באותה פגסוס. בניגוד למה שפורסם במקומות שונים השבוע, ב־NSO נשבעים שאין להם שום שליטה בפגסוס לאחר מכירתה. הרגולציה מתבצעת לפני העסקה, ולא אחריה. והיא מוקפדת וברורה: התוכנה נמכרת רק למדינות, לא ללקוחות פרטיים. לפני תחילת המו"מ חייבים להיות בדיקה ואישור של אגף הפיקוח על היצוא הביטחוני (אפ"י) במשרד הביטחון. ההסדרים כובלים ומרחיקי לכת. כל ההסכמים נבדקים ומאושרים על ידי אפ"י, וכוללים את תנאי ההפעלה ואת כל המגבלות. הכל מקבל חותמת רשמית של משרד הביטחון. כלומר, של המדינה.

כשהוקמה, לקחה על עצמה NSO כמה מגבלות עצמיות: לא מוכרים ללקוחות, רק למדינות. לא מוכרים לאוליגרכים, טייקונים ודומיהם. לא מפעילים את הכלי. "אנחנו חברת טכנולוגיה, לא ארגון מודיעין. אנחנו לא מרגלים. אנחנו אנשי טכנולוגיה", אומרים שם. מה הם כן יכולים לעשות בדיעבד? לסגור את התוכנה מרחוק. כלומר להדמים אותה. הם גם יכולים לבקש לעשות בדיקה לאחור של המספרים הניידים שפגסוס חדרה אליהם. אין להם יכולת לשייך את המספרים לבעליהם. הם נדרשים להסכמת הלקוח כדי לבצע את זה.

אגב, את הפגסוס שנמכרו לסעודיה, הדמימה NSO וסגרה לאחר פרשת רציחתו של העיתונאי הסעודי חשוקג'י, בקונסוליה הסעודית בטורקיה. לא בגלל שנעשה שימוש בפגסוס (לא היה צורך: חשוקג'י יצר קשר בעצמו עם הסעודים וקבע לעצמו פגישה בקונסוליה), אלא כצעד מניעתי לאפשרות שיבוצע שימוש לא הולם כזה בעתיד.

הפגסוס שימש ככלי ישראלי דיפלומטי רב־עוצמה, מנוף שבו השתמשו ראש הממשלה הקודם נתניהו וראש המוסד יוסי כהן, כשקידמו את הסכמי אברהם. האוחז בפגסוס נהנה מיכולת מודיעינית יוצאת דופן. איחוד האמירויות, למשל. התוכנה הזו אפשרה לאמירויות לחשוף את הסיפור הקטארי עם הכופר העצום ששולם לדאע"ש בשנת 2015, ועורר זעם עצום בקטאר. על פי בכירי NSO, קטאר יצאה אז לג'יהאד נגד NSO, ג'יהאד שנמשך עד עכשיו.

הסיפור הזה יכול לפרנס סדרה שלמה של סרטי ריגול ומדע בדיוני. פגסוס משחקת תפקיד ראשי בפיצוחים מודיעיניים בכל רחבי העולם. ממשלות מוכנות להרוג כדי לקבל אותה. פגסוס הביאה ללכידתו של ברון הסמים המקסיקני אל צ'אפו, למשל. היה לה גם תפקיד בלכידת שניים מששת האסירים הפלסטינים שברחו מהכלא הישראלי לפני כמה חודשים (ב־NSO סירבו לאשר לי את הפרט הזה).

שלו חוליו, מנכ''ל NSO (צילום: פיני סילוק)
שלו חוליו, מנכ''ל NSO (צילום: פיני סילוק)


היא נמכרת במשורה. כל תוכנה יכולה לבצע מספר מצומצם ומוגבל של חדירות. NSO מוכרת לממשלות המאושרות על ידי משרד הביטחון חבילות מצומצמות של 10, או 20, או 30 פגסוסים. התיאבון לרכש האוצרות הללו עצום. מי שרוכש, מקבל גם שירות. צוותים טכנולוגיים של NSO ימשיכו לאתר "חולשות" ו"פרצות" בכל הסמארטפונים והזכיינים סביב העולם, כדי לשמר את היכולת לפרוץ אליהם. זה מרתיע הרבה אנשים, אבל זה הכרחי. אנחנו בעידן שבו היכולת הזו מצילה חיים כמעט מדי יום.

מה השורה התחתונה? לדעתי, הלא קובעת דבר, NSO היא לא הבעיה, אלא הפתרון. ישראל חייבת להגן עליה. יחד איתה, על אותה סירה, עומדת כל תעשיית הסייבר הישראלית, שהופכת אותנו למעצמת סייבר. להגביר את הרגולציה? יש מצב. לחדד את הנהלים? כן. לשפוך את התינוק עם המים הכבדים? לא. בעולם הרע שבראנו כאן עדיף להיות בצד שיש לו את פגסוס, מאשר בצד השני.