רוב תשומת הלב הציבורית והתקשורתית בשבוע שעבר הופנתה באופן טבעי להרפתקת הזוג הישראלי בטורקיה, אך הנושא הבוער באמת בלוח האירועים החדשותי היה הראיון שהעניק האלוף יצחק תורג'מן, ראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל הפורש, לכתב "מעריב" טל לב רם, שלפיו בשעת חירום צה"ל, בגלל חשש לפורענות, לא יוכל להשתמש בצירי תנועה מסוימים באזורים בעלי אוכלוסייה ערבית.

כדוגמה נתן את כביש ואדי עארה. המשמעות של דברי האלוף היא שישראל מוותרת מראש לא רק על ציר תנועה חיוני, אלא על ריבונותה בחלק מרכזי של המדינה.

ויש היסטוריה לכך: ב־1956, ערב מבצע סיני, היה קיים חשש אמיתי אצל גורמי הביטחון שהאוכלוסייה הערבית תחבל במאמצי הגיוס ובתוכניות הפעולה של צה"ל. התוצאה הייתה הטרגדיה של כפר קאסם. כל הצדדים למדו לקח מהפרשה העגומה הזאת, ובכל מלחמות ישראל מאז ועד היום השקט באזורים אלה נשמר.

גם היום רוב הציבור הערבי בישראל איננו נוטה להזדהות עם המיעוט שכופר בקיומה של מדינת ישראל, אך מה שמתפרש אצלם בטעות כהבלגה ישראלית על איומים באלימות עלול להעלות מחדש הרהורים גם על השלכות הפרשה ההיא.

נחל עירון, או בערבית ואדי עארה, הוא הציר העיקרי שמחבר את מרכז ומערב הארץ עם צפון־מזרחה, ולאורך כל ההיסטוריה תמיד היה כזה. זוהי הסיבה שבהסכמי רודוס משנת 1949 עם ירדן, משלחת ישראל בראשות משה דיין עמדה על כך שיסופח למדינת ישראל.

התבטאותו של תורג'מן גם מעלה בעיה אחרת - רוב ממשלות ישראל וגורמי הביטחון סבורים שבכל הסדר מדיני עם הפלסטינים, לרבות הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, על ישראל לשמור בידיה את האחריות לביטחון בכל השטח שבין הירדן לים. אך כיצד תעמוד ישראל במשימה הזאת אם צה"ל מתקשה לכאורה להבטיח את חופש התנועה והפעולה שלו גם בצד הזה של הקו הירוק?

האלוף (במיל') יצחק בריק, שמילא תפקידים רבים בצה"ל, לרבות מפקד המכללות הצבאיות, הגיב בחריפות על דברי האלוף תורג'מן: "זה מדהים שאלוף בצה"ל בוחר במלחמה הבאה שלא להניע כוחות בצירים המרכזיים המובילים צפונה ונמצאים בריבונות ישראל, דוגמת ואדי עארה. במקום שצה"ל יתכונן להדוף את המתפרעים מהצירים, תורג'מן מציע לקפל את הזנב ולברוח מהבעיה".

היו מי שהזדרזו לגונן על האלוף תורג'מן בהעלאת כל מיני נימוקים פרקטיים ולוגיסטיים, אבל התעלמו משורש הבעיה, כלומר עצם הוויתור המשתמע מצד מי שמופקדים בתוקף תפקידם על ביטחונה ושלמותה של המדינה, על הריבונות והשליטה בחלק ממנה — וההשלמה עם כך מחוסר ברירה, כביכול.

על פי כל הדעות, תורג'מן הוא אלוף מוערך ומנוסה, אך כמו רבים בקצונה הבכירה, ולא רק אצלנו, המיומנות הצבאית איננה מתבטאת תמיד בהבנת המכלול הלאומי והאסטרטגי שבמסגרתו צבא פועל.

אך ייתכן שזה גם חלק מהאווירה בחלקים מהחברה הישראלית, כפי שכתב העיתונאי וההיסטוריון ארי שביט: "התהליך של אובדן הריבונות התרחש במידה רבה בגלל השמאל הפוסט־ציוני החדש... הוא פיתח יחס מנוכר וקר לערך ההתיישבות, איבד עניין במורשת הבן־גוריונית של הפרחת השממה, הירידה לנגב ויישוב הגליל".

הוויכוח איננו על העובדות, והמציאות אכן מדאיגה: לא רק בוואדי עארה, אלא גם בנגב, בלוד, ברמלה ובחיפה, כפי שנראה היה בזמן מבצע "שומר החומות". אך הכתובת בעניין זה היא ממשלות ישראל לדורותיהן. הפתרון איננו "לברוח מהבעיה", כדברי האלוף (במיל') בריק, אלא להתמודד עם המצב בכל האמצעים שעומדים לרשות מדינה ריבונית.