הגל שעלה מהאוקיינוס ההודי הזכיר כרס של אריה השוכב פרקדן לאחר ליל ציד. אמש טרף הים 125 נוסעים על מטוסם, ועתה, כמבקש להעלים עדות מפלילה, ניסה להדוף אל החוף את כתם השמן שהשאירו השברים. זה מראה בן 25 שנה אך תוגתו תקפה. הוא התגלה לי לפני שנחתי באיי קומורו למחרת החטיפה וההתרסקות של מטוס אתיופיאן איירליינס. זה מראה שבבסיסו זיכרון חמקמק אורב לשעתו. שעתו מגיעה לפני כל המראה, רבות היו לי מאז. אני מתנתק מכל הסברי הצוות, זוכר רק שחגורת ההצלה מתחת למושב, בודק בזנב העין מה הנתיב הכי קצר לפתח החירום ואז אותו הים מזניק אותן תמונות: הנוסעים הלכודים במושביהם, הצעיף שצף ומחפש את צוואר הגברת, הצ'ימידן שנותר ללא גב התרמילאי - עדר חפצים ללא בעלים.
שבת, 23.11.96, אדיס אבבה. טיסה 961 מנמל התעופה Bole לניירובי מתעכבת כדי לקלוט כמה נוסעים מטיסת המשך. בין 175 הנוסעים גם שמונה ישראלים. רק אחד מהם - ליאור פוקס מעין הבשור - ישוב הביתה בחיים. פוקס, בוגר יחידה קרבית, יצא חצי שנה לפני כן לאפריקה לטיול שאחרי צבא. בדרך התפצל מחבריו והכיר את יעקב ברכיה בראון מרמת החייל בתל אביב, בוגר הנדסת מכונות בטכניון.
למסעו באפריקה יצא “יקי" בחופשה שבין שירותו ביחידה מובחרת של המשטרה לגיוסו למוסד ביטחוני. אהבה מטורפת ליבשת השחורה חיברה אותו - איש שייטת 13 שמת בים - לליאור פוקס. אלי לבקוביץ' מהרצליה היה בנם יחידם של זוג ניצולי שואה ומנהל מכירות אזורי של ציוד אלקטרוני בחברה בת של כלל. כפעמים רבות בעבר, טס גם הפעם בשליחות החברה לאפריקה. בדרך ללווייתו נפטרה מהתקף לב בת משפחתו יפה בהיר, אמו של סגן דני מפלוגתי, שנפל בתקרית עם הירדנים בהר חברון. יחזקאל רז מרמות צהלה בתל אביב היה איש הייטק בחברת אי.סי טלסיסטמס. בשמה יצא לאפריקה ובין השאר הגיע לאתיופיה.
שרגא בר־ניסן יצא לנסיעה מטעם התעשייה האווירית. מפעל להב בפיקודו עמד להשביח את מטוסי מיג 21 של חיל האוויר האתיופי, ובעסקה שותפו גם האוקראינים שהכירו היטב את המטוס. בר־ניסן היה לוחם של שלום ושל תופת. במלחמת ההתשה היה בין ה"נמרים", קצינים שהתנדבו לשרת במעוזי התעלה. ביום כיפור השתתף בקרבות השריון בסיני, נפצע, אושפז והתחתן עם נחמה - האחות שטיפלה בו. את להב הפך למפעל מצטיין. “מנהיג עוצמתי, איש של עקרונות ופרטים", תיאר אותו באוזניי דוד דגן, שהיה סגנו.
בר־ניסן פיתח היכרות אישית עם כל בורג בממלכתו. ראשו התחכך בשחקים, אך רגליו פגשו כל בוקר בשבע את בטון בתי המלאכה. כל ערב - בתקופת האבן של טרום דוא"ל - יצא הביתה עם שק ניירת. בבוקר שלמחרת היה מחזיר את כל המסמכים קרואים וחתומים. לו שרד - כך ברור לדגן - היה נבחר למנכ"ל. אבל הסגן הכיר גם את הצד הרך, הרגיש של הבוס: “ראיתי בו אח. בזמנים קשים, כמו ההפלה שחוותה אשתי, ידע לתמוך בי". מחוץ לשעות המשרד הרשה לעצמו להתמכר לאהבותיו הפרטיות כמו גידול כלבים וגלידות. לנסיעתו האחרונה לאתיופיה לקח עמו שלושה בכירים: את עמרם בן דוד, מנהל שיווק אפריקה, את גדי לוי, מנהל תוכנית ההשבחה, ואת המתמטיקאי ד"ר יהודה סורוקה. מהסגן שלו נפרד בשיחת סיכום יום שגרתית כפי שנהגו בכל ערב. דגן היה גם מהאחרונים שדיברו איתו קודם שעלה לאותה טיסה: “התווכחנו על פרט טכני שקשור להשבחת ה־F5".
הגעתם להסכמה?
“סיכמנו שנמשיך לדון כשיחזור לארץ". לאחר מותו תפס דגן את מקומו של בר־ניסן והמשיך את העסקה עם האתיופים. סגל א' של המפעל התאחד סביבו והוא זכה לתמיכתם של המנכ"ל משה קרת ושל עובדיה הררי, אבי ה"לביא" וגאון אווירונאוטי. “אבל במשך חצי שנה לא העזתי לשבת בחדרו של שרגא", הוא נאנח.
האתיופי קפטן לואל אבטה (42) היה טייס שצבר 11,500 שעות טיסה ושועל חטיפות ותיק. ארבע שנים לפני אותו בוקר חדרו שניים לתא שלו ובאיומי רימונים נאלץ לנחות בניירובי. כשנה וחצי לפני כן (17.3.95) שוב השתלטו חוטפים על מטוסו, החזיקו בדיילת כבת ערובה וציוו עליו להמשיך לשוודיה. בשתי הפעמים הצליח לנחות בשלום. לא כך יקרה הפעם. קורותיו של אבטה ושל נוסעיו יובאו מכאן ואילך כפי שנוסחו בדוח ועדת החקירה של רשות התעופה האתיופית ומתמלול שיחות הקפטן עם החוטפים.
ב־8:09 המריא לדרכו בואינג הבלהות. לאחר טיפוס של 20 דקות מתייצב אבטה בגובה שיוט של 39 אלף רגל (כ־13 קילומטרים). כשצוות הדיילים מתכונן לעבור עם עגלות האוכל, קם אחד הנוסעים ומסתער על תא הטייס. שניים אחרים רצים בעקבותיו. ושואגים: “לשבת כולם, יש לנו פצצה". הם פתחו את דלת הטייס, נדחסו פנימה, טענו שבכנופייתם 11 איש וגירשו את טייס המשנה יונס מקוריה לתא הנוסעים. מדופן התא עקרו את גרזן החירום, את מטף כיבוי האש והכריזו באמהרית ברמקול: “נמלטנו מהכלא, אנחנו מתנגדים לממשלה, ונפוצץ את מי שיזוז".
מהקפטן תבעו להסיט מטוסו לאוסטרליה. הדפו בבוז את טענתו שהדלק במכליו יספיק רק עד ניירובי ואת תחינתו לנחות לתדלוק. “מביטאון התעופה האתיופי ‘סלמטה'", כך טענו, “למדנו שהבואינג מצויד בדלק ל־11 שעות". אבטה ניסה לשווא להסביר להם את הפער בין הכתוב למצוי, הראה להם את מד הדלק, אך התוקפים התעקשו. אם לא תיענה תביעתם, ישמידו את המטוס על נוסעיו. יש להם פצצה והיא מוסתרת בכפפה של אחד מהם. אחר, כנראה מנהיגם, אחז ביד אחת גרזן ובאחרת בקבוק וויסקי, בידי השלישי היה מטף כיבוי האש. לקברניט התירו רק לדווח לאדיס אבבה שנחטף ושהצטווה לטוס לאוסטרליה.
ליאור פוקס ויקי בראון חברו עשו הערכת מצב והחליטו לא להסתער על השלושה. במקום זה פינו את דרכי הגישה ליציאות החירום. “במטוס הייתה היסטריה ואנחנו צעקנו לנוסעים: ‘שבו בשקט ושימו חגורות'", יספר לי כשניפגש במורוני. ב־8:51 הבהב המטוס השבוי על מסכי מגדל הפיקוח בניירובי. ראש החוטפים תבע מהקברניט לטלפן לאוסטרליה. כשהקברניט ענה שאין בידיו מספר, פקד עליו למסור לו את לוח הטיסות של אתיופיאן איירליינס. לאחר דפדוף תזזיתי גילה את טלפון סוכן הנסיעות של החברה באוסטרליה.
מהקלטת חילופי הדברים בתא הטייס זה נשמע כך:
961 ל־NACC (ניירובי): “022647346 זה מספר הטלפון באוסטרליה. נותרנו עם שעתיים דלק, בדרך למומבסה".
NACC ל־961: “קיבלנו. אתם בדרך למומבסה ומספר הטלפון באוסטרליה הוא 022647346. אשרו שאתם בדרך לאוסטרליה".
961 ל־NACC: “רבותיי, איננו יכולים להגיע לאוסטרליה, יש לנו דלק רק לשעתיים. הם מסרבים לנחות בכל מקום אחר חוץ מאוסטרליה".
NACC ל־961: “אבל עם דלק לשעתיים לא תגיעו לאוסטרליה. למה לא מומבסה?".
961 ל־NACC: “אני רוצה שהחוטפים ישמעו את מה שאמרתם".
NACC ל־961: “אוקיי, אנחנו אומרים שעם דלק לשעתיים לא תגיעו ליעד. אוסטרליה במרחק 6 שעות טיסה וכנראה שתיאלצו לנחות נחיתת אונס באוקיינוס. הפתרון הטוב ביותר הוא נחיתת תדלוק במומבסה".
961 ל־NACC: “הם אומרים שאינם רוצים לשאת ולתת על שום תנאי. חוץ מאוסטרליה אין אלטרנטיבה. אין אלטרנטיבה".
בנקודה הזאת החוטפים הכתיבו לקפטן אבטה לסגור את הרדיו ותלשו מראשו את האוזניות ומשקפי השמש. לאחר שחלף על פני מומבסה, פנה הבואינג האתיופי לכיוון זנזיבר וגלש לאורך החוף הדרום־מזרחי של אפריקה. במקביל לדאר א־סלאם דרש החוטף לנסות שוב את אוסטרליה. רעשי ההקלטה הפריעו לחוקרים לשמוע את תשובת הקברניט. אחר כך ביקש רשות לדבר אל הנוסעים, שמע “לא" נחרץ מהחוטפים, ששאלו מה בכלל תכנן לומר.
קפטן: “הייתי אומר להם: ‘ברגע זה המטוס לא בשליטתי ואנחנו עמודים להתרסק'".
חוטף: “אתה רוצה למות?".
קפטן: “בכל מקרה אנחנו הולכים למות".
חוטף: “אז אתה רוצה שאנחנו נהרוג אותך? אל תדאג, הגרזן בידינו...".
קפטן: “אז תן לי לעבור אל הנוסעים כדי למות איתם יחד".
חוטף: “למה שלא תמות פה?".
קפטן: “טוב יותר (שם) מאשר למות (פה) בעיניים פקוחות".
חוטף: “מעתה והלאה לא עוד דיבורים כאלה. די. גם כשתמות אל תדבר. תמות בשקט".
קפטן אבטה הפנה את מטוסו אל איי קומורו. החוטף שהתמקם במושב טייס המשנה ינק ללא הרף מבקבוק הוויסקי והשתעשע עם ההגאים. שוב ושוב הקברניט הפנה את תשומת לבו ליובש מכליו אך הטרוריסט התעלם. מקריאת חילופי הדברים ביניהם מתקבל הרושם שפשוט לא תפס את סופניות מצבם. מעל מורוני, בירת קומורו, הקברניט שב והפציר בחוטפים להתיר לו לנחות בנמל התעופה סייד איברהים. השלושה התעלמו ורק דרשו שלא יירד אל מתחת ל־39 אלף רגל. ואז מנוע ימין איבד כוח ושיגר איתות אדום ללוח הבקרה. כשראש הכנופיה עזב את הקוקפיט להסתודד עם חבריו, השתלט הקברניט על המיקרופון ודיבר אל נוסעיו: “גבירותיי ורבותיי, כאן הטייס, נשארנו ללא דלק ואנחנו מאבדים כרגע מנוע אחד, אנחנו צופים נחיתת ריסוק, וזה כל מה שיש לי לומר לכם... זה כל מה שאני יכול לומר לכם... ואני מבקש מכל אחד מכם להגיב (to react)... לחוטפים".
אבל הנוסעים התקשו כנראה לרדת לסוף דעתו. רבים לא הבינו אנגלית ואלה שכן ודאי תהו למה התכוון במילה to react - האם להיענות? האם להגיב במובן של לשתף פעולה או לקחת את העניינים לידיים, להתנפל על החוטפים? בשלב הזה המנוע הימני יצא לגמרי מכלל פעולה, והמטוס התחיל לאבד גובה. החוטף הראשי חזר להשתעשע עם ההגאים וניתק את הטייס האוטומטי. הטיסה השתוללה במהירויות שבין 216 קשר ל־336 קשר. כשחזר אבטה לשלוט במטוסו, נדם גם המנוע השמאלי. הקפטן דיווח שכשלו מנועיו, החוטף הזהיר שלא ייגע בהגאים: “אחרת אהרוג אותך", אבטה השיב: “אני ממילא אדם מת, אני טס עם מנועים ללא כוח".
הקפטן: “אינך מבין, אני מתכוון לנחות על המים, לא על האדמה".
חוטף: “איזו מדינה זאת בכלל? איך קוראים לה?".
הקפטן: “לא יודע, היא אפילו לא על המפה שלי. זאת כנראה איזו מדינה באוקיינוס ההודי".
המשנה מקוריה רץ עתה לירכתי המטוס. מגלה נוסעים שחגורות ההצלה כבר עליהם. כמה אפילו הזדרזו לנפח אותן. עם צוות הדיילים הוא עוזר להם לרוקן את האוויר, אחרת לא יצליחו להיחלץ. מדגימים להם איך להתכנס לתנוחת התרסקות, איך לצמצם את שטח הגוף, איך לאסוף סנטר לחזה, איך לקפל ברכיים אל הבטן, זועקים שוב את הוראות הבטיחות, שוב באנגלית, שוב נוסעים שלא מצליחים להבין. מהומה ואימה זרועות בין המושבים.
הקפטן: “עד כמה שזה נוגע לי אני אדם מת. אינך יכול יותר לגעת בי. נגמר לי הדלק. השעון שלי מראה אפס, אפס".
חוטף: “אז מה?".
קפטן: “הרוג אותי אם אתה רוצה".
חוטף: “הכל נגמר".
שתי דקות לפני שהכל ייגמר, פורץ לקוקפיט טייס המשנה מקוריה. מציע את עזרתו לקפטן. הקפטן מבקש שישים יד על ההגאים. הם קשים מאוד. החוטפים עדיין מתמרנים אותם. מד הגובה על 150 רגל (כ־50 מטר), מד המהירות מראה 200 קשר. החוטפים מחזירים את השליטה לידי הצוות. מאוחר מדי. הצוות אומנם מפנה את המטוס שמאלה כדי לטוס במקביל לגלים, אך כנף שמאל מתחככת במים. הגחון מתנפץ בנהמת אדירים על שונית. הבואינג 767 מתבקע על נוסעיו לארבעה חלקים. זוג דרום־אפריקאים בירח דבש מצלם מהחוף את אחד מאסונות התעופה המחרידים שידע העולם. 125 נוסעים - בהם שלושת החוטפים ושישה אנשי צוות נהרגו. 44 ניצלו, בהם הקברניט לואל אבטה, הקצין הראשון יונס מקוריה וליאור פוקס מעין הבשור. השעה היא 12:20, זמן מקומי.
בארץ השעה היא 15:00 של שבת אחר הצהריים. הידיעות אטיות כמו הישראלים שקמים משולחנות החמין. בתעשייה האווירית התכנס חמ"ל בראשות המנכ"ל משה קרת. הנחת העבודה הראשונה היא שכולם בחיים וצריך לחשוב איך מחזירים אותם. מחליטים לשגר לקומורו את אמיר אהרוני, מנהל כוח האדם של להב (כיום מנהל כ"א בחטיבת הטילים והחלל), את יעקב משיח שעבד עם האוקראינים ואת קצין הביטחון מוני שלמון.
באחת בלילה, במטוס קטן, יוצאת לקומורו משלחת חפוזה שמתודרכת ומחוסנת תוך כדי טיסה. חברים בה רופאים בפיקודו של סגן קצין רפואה ראשי פרופ' אריה אלדד, מומחי מז"פ של המשטרה (ד"ר ציפי כהנא ואלי ציון) ואנשי הרבנות הצבאית (איתמר גוטהוף ויעקב פולצ'ק). בראש המשלחת, רגע לפני שיתמנה לשגריר ישראל בקהיר, סמנכ"ל משרד החוץ לענייני אפריקה צבי מזאל. כשגריר בשטוקהולם, יעשה מזאל כותרות כשישחית מיצג ובו תמונת מחבלת מהפיגוע במסעדת “מקסים" בחיפה.
"מטרת המשלחת לא הייתה רק לזהות אמ המתים, אלא גם להציל חיים", מספר חבר המשלחת פרופ' שמואל שפירא: ״את הניצול ליאור פוקס הפצוע, ליוויתי ממתקן עלוב ששימש כבית חולים מקומי בדרכו דרך ניירובי לטיפול בארץ. ממנו שמעתי גם את סיפור החטיפה והינצלותו המדהים״.
תכניס אותי לראש שלך, מה עובר עליך בדרך למורוני?
מזאל: “הנחתי שיקבלו אותנו בסדר למרות שקומורו חברה בליגה הערבית. אבל לא פשוט היה להגיע למקום כזה ועוד כשמטוס מונח לך על שפת הים והקבינה שלו רחוק בים". מומבסה מבשרת את דלות מורוני. כשהמשלחת נוחתת לתדלוק בעיר השנייה בקניה, מישהו מנסה אמירה ממיסת מתח: “איזה באסה, הגענו למומבסה". מהחלונות צופים בקנייתי יחף שמדלג על הכנף ומתדלק את המטוס. לאחר 12 שעות בדרך נוחתת המשלחת במורוני.
הדרך שלי למורוני התחילה בשבת נעימה בפריז. הייתי אז שליח “מעריב", ומכיוון שבמדינת איי הגעש קומורו השפה הרשמית היא צרפתית (לצד קומורית וערבית), התבקשתי לעקוב. כשהתברר שעל הטיסה היו גם שמונה ישראלים, הצטוויתי לצאת לשטח. השטח היה בצד האחר של הגלובוס. הרפובליקה האסלאמית של קומורו, הבודקת עתה כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, שוכנת באוקיינוס ההודי במצר שבין מוזמביק למדגסקר. תוך דקות מלאו הטיסות בעיתונאים שיצאו מפריז. חמש דקות לפני שנסגרה הטיסה האחרונה הצלחתי להשתחל. טסתי כל הלילה מפריז ליוהנסבורג ומשם עוד ארבע שעות למורוני הבירה.
גורל הנוסעים עדיין לא נודע סופית, אך בראש ניקרה השאלה: איזה סיכוי יש לאנשים שנופלים עם מטוס לים? בקורס צניחה למדתי שהצניחות לים מתעתעות. שיש להשתחרר מרתמת המצנח רק כשמרגישים מים בין הרגליים. מי שיקדים - יתרסק. נפילה לים כנפילה על בטון. איזו תוחלת יש לאנשים שציפור הברזל שכולאת אותם פוגשת במהירות 300 קמ"ש את הסער? נס על ההדסון קורה רק פעם בחיים ורצוי שטום הנקס יאחז בסטיק. הנקס גילם את צ'סלי סלנברגר שהנחית בשלום על המים 150 נוסעים לאחר שאיבד מנועים בהתקפת ציפורים.
כשהמטוס הנמיך, האף שלי התפחס על החלון. בלב נבטה תקוות הבל: אולי יד נואשת תצוץ בין הגלים? אולי רפסודת ניצולים תיטלטל על המים? לידי ישב ד"ר בן אימאני, כירורג מוסלמי מזוקן שכנראה קרא את מחשבותיי: “אומרים שאתם הישראלים איבדתם שם למטה כמה אנשים".
במבט ראשון מורוני היא השער אל הכלום. סלעים קירחים בשחור, בקתות קש נטושות, דרכי עפר מיותמות. הראשונים שמצאו כאן מקלט היו פיראטים שחיפשו חיים אפלוליים. האחרון שהקפיץ את קומורו לאייטם בן 100 מילים בעמוד 28 למטה היה שכיר החרב הצרפתי בוב דנאר. דנאר, שלא החמיץ אף התכתשות באפריקה, נחת במורוני, התאסלם ותכנן לסגור את חייו בין הרי הגעש, מקצתם עדיין פעילים. אבל קומנדו צרפתי שלף אותו מהשלווה הטרופית אל כלא במולדת.
שדה התעופה במורוני היה באמת שדה. שיחים משולי הג'ונגל לעסו את המסלול. השדה נפתח רק לקראת נחיתת מטוס ובין לבין סוגרים את העסק והולכים הביתה. קומורו הייתה חברה בליגה הערבית, וכישראלי התכוננתי לתחקיר נוראי. אבל להפתעתי איש לא הציק לי. דרכוני אפילו לא הוחתם. בחוץ היה ההמון. נשים בצעיפים מבריקים, גברים בכיפות מוסלמיות לבנות שזורות בחוטי זהב. באי ללא מוניות כל אוטו הוא מונית. הנהג שלי היה יוסף סומלי, איש קטן ואופטימי. גילה לי שדודו מפקד הז'נדרמריה ודרכו אוכל לקבל כל מה שארצה. ואני רציתי את הניצול הישראלי היחיד מההתרסקות.
מצאתי את ליאור פוקס נוטף זיעה בבית החולים אל־מערוף. החרכים בקירות העבים הזרימו מנות חמצן מדודות. הוא שיבח מאוד את הצוות המקומי שטיפל בו: “הם ידידותיים, כל הזמן מביאים לנו בגדים ושתייה". למזלו לא ישב בחלק האמצעי של המטוס שבו נספרו רוב ההרוגים. לאחר שחש חבטה חזקה ראה את המים חודרים פנימה: “פתחתי את חגורת ההצלה ועפתי לתוך השברים ואז כמו טיל לדופנות המטוס. המים זרמו בזרם אדיר. הייתי לכוד בין השברים. ראיתי אור מלמעלה והתחלתי לשחות לכיוון השמש. ראיתי אנשים שואגים ושברים מסביבם. סירות הצלה התחברו אלינו. חיפשתי את יקי ולא ראיתי כלום. נזכרתי ברגעים האלה איך היינו ביחד ברואנדה ובעוד כמה מקומות. באמת היינו מכורים לאפריקה. אתה צריך להבין, הכאב זה כלום לעומת המחשבות על יקי".
פני שיחתנו השנייה הוזהרתי שאין הוא עדיין יודע שיקי איננו. לדעתי כבר ידע, אבל לא הראה. לקראת הטסתו לארץ הורד מהקומה השנייה קשור לאלונקה. “לאט, לאט, במדרגות, תשמרו לו על הגב", הזהירו זה את זה אנשי המשלחת הישראלית שאחזו בו. איחלתי לו כל טוב ונסיעה בטוחה הביתה. ליאור פוקס רק השמיע אנחה. ליאור פוקס הוא כיום רופא בטיפול נמרץ פנימי במרכז הרפואי סורוקה. את הצעתי להתראיין דחה ד"ר פוקס בתוקף: “אני לא בקטע. יש אנשים כאלה, מעט, אבל הם לא ברשתות החברתיות ולמרות שהם עובדים בקורונה הם לא בערוץ 2 ולא בערוץ 3. שומרים על הפרטיות שלהם".
עד לאסון לא נספרה קומורו בעולמנו ובשעות שלאחריו נמחקה כליל. התקפת מדיה אכזרית מחצה את מערכת התקשורת הרעועה. כולם נזכרו לצלצל לקומורו וקומורו לא הייתה בבית. רציתי לדווח, אבל הסלולרי צחק לי בפרצוף. התבצרתי בתא טלפון, אך קיבלתי שפופרת אילמת. שלחו אותי לז'נדרמריה ומהז'נדרמריה לדואר אך כלום לא זז. חוץ מהדד־ליין להעברת הסיפור לעיתון שהתקרב והלך. סומלי הטוב אמר שאין ברירה. צריך לנסוע שעה וחצי צפונה, למלון “גאלאווה" שמולו התרסק הבואינג: “לא ישאירו את התיירים בלי טלפון".
נסענו לאורך החוף לצד מטעי הבננות. חצי מיליון הסונים שבקומורו מדורגים במעמקי העוני הגלובלי אך אין דלותם זועקת. פירות העץ ודגת האוקיינוס יודעים להשביע את רעבונם. בצד הדרך פוזרו ג'ריקנים מפלסטיק, ואנשים אספו אותם כעבור שעות לאחר שמולאו במים. כשירד הערב עלה קול המואזין מהרדיו במכונית. סומלי פרש שטיחון וכרע מול האוקיינוס. התנתק מכל המהומה שירדה באותו לילה על האי שלו והשאיר אותי לנפשי עם הבלי עולמי.
ב"גאלאווה" מנהל המלון היה נחמד מאוד. “אתן לך טלפון", הבטיח, “אבל איתו תגיע רק לחדר הסמוך, אין שיחות חוץ". החלטתי לחזור למורוני ולהיעזר בטלפון הלווייני של המשלחת הישראלית שבינתיים שבה מהשטח. בייאוש שזרם בוורידים הייתה כדורית נחמה: הודות לנפילת הקווים, זעקות הלחץ של העורך שלי נבלמות במצר זנזיבר ולא חורצות את עור התוף שלי. אבל חיש נעלם הרוגע הכוזב. בפיצוץ עז עלה השמיימה הגלגל השמאלי הקדמי של סומלי. הוא הבין את צו השעה, התנפל על הרזרבי ותוך שהוא מחליף גלגל סינן כל הזמן: “פה דה פרובלם (“אין בעיה" בצרפתית), אללה אכבר, פה דה פרובלם". הגעתי אל הישראלים במורוני רגע לפני הירידה לדפוס בתל אביב. חטפתי לא זוכר ממי את הטלפון הלווייני - מוצר פלאים נחשק אז - והכתבתי. ושוב תחושת הרוגע שיטתה בי. בבוקר שלמחרת המתינה הזוועה.
על חוף גאלאווה, מול שמשיות ארוחת הבוקר של התיירים, פוזרו העדויות שפלט הים. סימני חיים שנקטעו באבחה. נעלי בית סגולות עם זהבים ושני בקבוקי אייריש קרים. עדיין סגורים. אל אמצע המטוס, האגף שבו ישבו רוב ההרוגים, חובר כבל שגרר אותו לחוף. כחייל שמניף את נשקו שלא יושבת, הנפתי את הפנקס ונכנסתי למים. גלי החוף הכו בדפנות. הדהודם רמס אותי. שרבבתי את הראש פנימה וראיתי נוסעים עם ראש למטה ורגליים למעלה.
ההתנגשות הטיטנית עם השונית הפכה אותם על מושביהם, העיפה אותם אל תקרת המטוס ואזקה אותם בחוטי חשמל קרועים ובכבלים משתלשלים. הם נראו כלולייני מוות שנלכדו ברום אוהל הקרקס. חגורות הביטחון עדיין ריתקו אותם למקומותיהם. מקצתם הספיקו לשים על עצמם אפודות הצלה ולנפח אותן, מה שכנראה מנע מהם לשחות החוצה ולהיחלץ. הפיות של כמה מהם היו פעורים ושיוו לפניהם הבעת תדהמה. אחרים נראו שלווים, מפויסים, כתופסים תנומה לאחר ארוחת הצהריים.
כשהם נאבקים בגלים, עלו מהים נושאי האלונקות. כדי שהגופה לא תחליק חלילה, צעדם היה מתואם. פנים-חוץ, פנים-חוץ, כפי שתרגלו אותנו במסעי האלונקות בפלוגה. בזהירות פרקו מכתפיהם את משאותיהם, הניחו בשקי בד לבנים וסגרו רוכסן על פני מת. ועוד אחד. והבא בתור. על החוף שררה דממה. קולות הריצ'רץ' באותו בוקר החליפו את ציוצי הציפורים בעצי הבאובב הסמוכים.
כדי לפנות מקום לשקים, הוצאו מבית הקירור אנקולי הבשר. “ובתוך בית הקירור חגו העטלפים וצווחו ועד היום רועדות לי הפנים כשאני נזכר בקולות האלה", אומר לי אמיר אהרוני, הקמב"ץ של הישראלים. אני זוכר את ריחו המתקתק של הרקב. החום שירד באותו בוקר על מורוני עשה את הצחנה סמיכה יותר, חונקת יותר. המקומיים - מתוך רצון לייעל - קילפו את הדרכונים מהגופות. אבל זה הקשה את הזיהוי, כי לא ידעו מה שייך למי. “הזיהוי הראשוני היה לבן־שחור, נימול־ערל" מסביר לי פרופ' אריה אלדד, “ופעם אתה מחפש לבנים־שחורים ופעם אתה מחפש נימולים־ערלים". ומרשימת המצאי שחיבר אז אהרוני עלו מילות הכפור: “נקבה שחורה צעירה ולבן נימול, ילדה שחורה בת 7 ולבן כרות ראש".
כשעליו טי־שירט שבמרכזו סימן שאלה וסביבו הדפס של ארבעה ראשים, חיפש אהרוני את ארבעת חבריו. הראשון מבין אנשי התעשייה האווירית שזוהה היה עמרם בן דוד ואחריו שרגא בר־ניסן: “גבר לבן". אהרוני הכיר את הציפורניים הכסוסות, את כף היד אשר לשה כדורי גומי כדי להתגבר על פציעת המלחמה. כרטיס הטיסה של שרגא בר־ניסן עדיין היה רטוב. הוא כורטס לביזנס אבל עבר לאמצע המטוס - שבו ישבו רוב הנפגעים - כדי להתקרב לחבריו: “הרגשתי מחויבות מיוחדת לשרגא, הערצתי אותו, אמרתי לעצמי: ‘אמיר, אין מצב שאתה חוזר בלי הגופה שלו'". כדי להיות בטוח שגם ארנקו ודרכונו יחזרו למשפחתו לא מסר אותם למקומיים - כפי שעשה עם כל האחרים - אלא החביא אותם בתחתוניו.
מה עושים עם הרגשות ברגעים כאלה?
“הייתי באטרף של עבודה, ולא שאני אדם לא רגיש, אבל ברגעים ההם אתה לא נותן לזה לצאת. את החברים שלך אתה מחפש אבל צריך להחליט: ‘אתה מתפקד או לא?'".
אלדד: “זאת הייתה פעם ראשונה שהתעסקתי בניסיון לזיהוי חללים, אבל באנו מה'מטריה'. עברנו מלחמות, פיגועים, אינתיפאדה, הרופאים במשלחת היו אנשי טראומה ותיקים. לדעתי איש מאיתנו לא ניזוק נפשית".
צברתם קילומטראז' מורבידי.
“כן, בהחלט".
אנשי מז"פ צילמו טביעת אצבעות, שלחו אותן לזיהוי למשטרה בארץ והחזירו לקומורו. “זאת הייתה פרמיירה בעולם", אומר לי מזאל, “ונציגים מכמה מדינות ביקשו להשתמש בשירותים שלנו". שלטונות קומורו, שהלכו לאיבוד במכה שנחתה עליהם, פנו גם הם אל הישראלים: “אם לא תזהו את השחורים - לא תזהו גם את הלבנים". שלחו לבית הקירור מנהל עבודה מטעמם. כשלצווארו עניבה אדומה התרוצץ בין השקים הלבנים ונראה הכי לא שייך. צבי מזאל דלק מדי פעם אחר העובדים ושכנע אותם אחד־אחד לחזור לעבודה. היו שעות שבהן נע אריה אלדד בין בתי המרקחת במורוני כדי לקנות ציוד מתכלה כמסיכות וכפפות. כשיצא לרגע מסצינת הכיליון, קיבל פרופורציות: “הכה בי הפער בין המוות ההמוני לבין עולם שבמרחק כמה מאות מטרים מתנהג כתמול שלשום".
לאחר בן דוד ובר־ניסן, זוהה גם גדי לוי. יהודה סורוקה היה האחרון מקרב אנשי התעשייה האווירית שזוהה. יחד עם יחזקאל רז, אלי לבקוביץ' ויעקב בראון זוהו כל הישראלים. אנשי המשלחת, בניצוחם של נציגי הרבנות, התכנסו לקדיש. בהיעדר כיפות שמו מסיכות על הראשים. וזה עדיין לא נגמר. ברגע האחרון הורו להם להחזיר לארץ גם גנרל אוקראיני, כנראה מאלה שהשתתפו בפרויקט השבחת המיגים. 100 השקים נפתחו מחדש עד שנמצא האיש. ברכב מחלקת התברואה של קומורו העלו את המתים למטוס שהחזיר אותם לארץ.
לאחר שנחת בארץ טס אהרוני ישר לכרמי יוסף, לביתו של שרגא בר־ניסן. מסר למשפחתו את דרכונו ואת הארנק וביקש את סליחתם: “מתנצל שלא החזרתי לכם אותו חי". משם המשיך למשפחתו של גדי לוי בפתח תקווה. הביתה הגיע אפוף ומרחף ושם ציפתה לו נחיתת האונס: “קדימה, הולכים לקניות בסופר", פסקה חני אשתו.
בחורינו המצוינים | דורון סוסליק
האירוע המשפחתי בשבת אחר הצהריים 23.11.96 היה רגוע ונעים. ענייני דיומא של השבוע החולף נדחקו לקרן זווית. לפתע מצלצל הטלפון. על הקו יואב אביב, כתב הספורט והתעופה של קול ישראל. במהלך שידור משחק כדורגל מבלומפילד הוא מעדכן שלחדר החדשות של הרדיו מגיעות ידיעות על חטיפת מטוס אתיופיאן איירליינס. בין הנוסעים גם ישראלים. “האם על הטיסה גם עובדי התעשייה האווירית?", הוא שואל. “אבדוק ואודיעך", אני משיב.
מיד עדכנתי את משה קרת ז"ל, אז מנכ"ל החברה. קרת האזין ושתק. לאחר מכן אמר בקצרה: “תבוא מיד למפעל". משנות עבודה רבות עמו חשתי שתגובתו, נימת קולו, מבשרות רעות. בלשכת המנכ"ל היו כבר המנהלים מכונסים כדי לנסות להשיג ידיעות רבות ככל האפשר ולהעריך נכונה את המצב.
טלפונים למשרד הביטחון, משרד החוץ, חברת התעופה של המטוס, מקורות מקומיים וכמובן האזנה לדיווחי התקשורת. איש לא יודע את המצב לאשורו. המומחים מנסים לנתח את אשר עובר על הטייס, המנסה לנווט תחת איום החוטפים ומכלי הדלק המתרוקנים והולכים.
טיסה בטוחה אל מוות צפוי, ידוע מראש.
השעות נוקפות ובא הערב ולאחריו שעות הלילה הארוכות. האווירה קשה. חטיפת מטוס לא מבשרת טובות. לצערנו אנחנו כעם מנוסים בכגון אלה. התקשורת לוחצת לקבל מידע ופרטים על ארבעת עובדי התעשייה האווירית שהיו על הטיסה. הנחיות המנכ"ל: לא מגיבים עד שנדע בוודאות מה עלה בגורלם. סוף־סוף, באישון לילה, מישהו פותח את ארגון משאבי אנוש. יש להוציא את התיקים של שרגא, עמרם, גדי ויהודה לצורך ניסוח הודעה לעיתונות. במועקה גדולה אתה מדפדף בקורות חייהם, קורא על המסלול העיוני והמקצועי שלהם, על ההכשרה שעברו, הציונים לשבח שקיבלו.
ארבעה מבחורינו המצוינים שעסקו כל חייהם בתכנון, ייצור ושיווק מטוסים, שיצאו להביא את דברה של החברה ללקוחות בחו"ל - ונספו חסרי ישע בחטיפה והתרסקות.
הכותב כיהן כחבר הנהלת התעשייה האווירית ודובר החברה