בשבוע שעבר יצא ח"כ דודי אמסלם בדברי תוכחה קשים נגד הממשלה המכהנת. אילו הביקורת הייתה דברי טעם העוסקים בתפקוד לקוי של הממשלה או באי־הסכמה על דרכי פעולתה, דבריו היו ראויים להילקח בחשבון. אך זה היה מבול שוצף של אמירות בוטות, משסעות ואנטי־דמוקרטיות נגד רשויות החוק - בג"ץ, הפרקליטות והמשטרה, ונגד אזרחים במדינת ישראל. כשחבר כנסת המייצג את המדינה ואת ערכיה, רומס ברגל גסה את המקום שמכיל אותו, הוא ממוטט אותו על יושביו. משליחות ציבורית זה הפך לשליחות קטלנית.
הכנסת היא מסמלי מדינה, וחבריה נהנים מחסינות ומחויבים לייצוגיות. אדם שמטיף נגד מוסדות החוק אינו ראוי לייצג את המדינה, אינו ראוי לקבל שכר ממשלם המסים ואינו ראוי לשאת בתואר חבר כנסת. מצופה מחבר אופוזיציה להציע חלופות ראויות לממשלה, להציג ליקויים, להגיש שאילתות ענייניות, הצעות ייעול והצעות חוק ולהשתתף בוועדות הכנסת.
רק לחשוב על מנחם בגין, שהצטיין בתפקיד האופוזיציונר וקנה לו שם כנואם רהוט וחריף. העברית התקינה שבה השתמש היא כמו סינית עבור חלק מחברי הכנסת המכהנים כיום. ראוי היה אילו חברי האופוזיציה היו מגנים את השיח המסית ומרגיעים את הרוחות במקום לעמוד מנגד. הגיע הזמן שנבחרינו יפנימו שתפקיד נבחר ציבור מחייב ממלכתיות.
בימים שבהם האלימות במדינה עולה מדרגה, אין מקום להכיל דברים כאלו, ועוד מפי נבחר ציבור. בימים כאלו ראוי לשמוע מפי נבחרי ציבור קולות של הרגעה, פיוס ואחדות. לחבר כנסת יש אפשרות ליצור שינוי בשיח במדינה: בין אם בנאומים ובין אם ביוזמות חברתיות. במקום לעסוק בחתרנות ובהסתה, ראוי שכל חבר כנסת יחשוב איך הוא קם מחר בבוקר ומשרת את הציבור: איך הוא יכול להקל את החיים כאן, איך הוא יכול להפוך את המקום הזה לטוב יותר. שיתכנן שיתופי פעולה, חיבור בין קהילות, קידום יוזמות חברתיות, עסקיות וטכנולוגיות. לטובת העם והמדינה ולא לטובתו האישית.