בנט הצהיר על מדיניות הפגיעה הישירה באיראן, ומעשים עלולים להביא לעידן מסוכן

ישראל חוזרת ל"תחזיקו אותי". האם התרגיל שהצליח (חלקית) ב־2011 אמור להצליח גם ב־2021? את זה נדע בהמשך. הסיכויים לא גדולים. איראן של היום אינה איראן של לפני עשור. היא קרובה בהרבה לגרעין. היא על סף הגדרתה כמדינת סף. גם אמריקה אינה אותה אמריקה וגם האתגר קשה בהרבה: האיראנים נכנסו כבר מזמן למה שאהוד ברק כינה "מרחב החסינות". הם פיזרו את פרויקט הגרעין והעמיקו אותו אל בטן האדמה. אין להם כור גרעיני. זה לא "זבנג וגמרנו" כמו באוסיראק או דיר א־זור.

מטרת האופנסיבה שאליה יצאו אתמול ראש הממשלה נפתלי בנט, שר האוצר אביגדור ליברמן ושר הביטחון בני גנץ, בדרכו המאופקת בהרבה, היא לשכנע את המעצמות בכלל וארה"ב בפרט שאנחנו רציניים. ממש שידור חוזר של שלוש השנים הארוכות ההן, בין 2010 ל־2013, שבהן היו רגעים שבהם האמריקאים היו משוכנעים שהמטורפים עלולים לתקוף באיראן.

החשש הישראלי הוא משתי אופציות. הראשונה נקראת "דשדוש". המו"מ יחודש, אבל לא יתקדם. האיראנים יגררו רגליים. המעצמות ייגררו אחריהם. בינתיים הם ימשיכו להעשיר, יגדילו את מאגר האורניום המועשר ל־60% ואולי יחדשו בחשאי את פעילותה של "קבוצת הנשק" (הרכבת הפצצה על טיל ומזעורה לכדי כדור, ייצור טיל שמסוגל לקחת אותה למטרה בתנאים הנכונים).

האופציה השנייה היא הסדר ביניים כלשהו. הרע שבכל העולמות. ההסכם לא ייחתם מחדש, אבל הסנקציות האמריקאיות יוסרו תמורת "הקפאת ההעשרה" של האיראנים. גם האופציה הזו אינה פופולרית בירושלים. זו הייתה הסיבה שהוציאה אתמול את מנהיגינו מלשכותיהם ושיגרה מגרונם את צחצוחי החרבות שהשמיעו, בתקווה שיגיעו לוושינגטון כמה שיותר מהר.

למרבה הפרדוקס, הסיכוי שממשלת בנט־לפיד תתקוף באיראן גדול מהסיכוי של ממשלת נתניהו־ברק לצאת למתקפה כזו. זו חוכמה בדיעבד, אבל היא מבוססת על נתונים: ברק מעולם לא התכוון לתקוף. הוא עשה על נתניהו סיבוב, הוא שיחק תפקיד, הוא בלם בבת אחת וביצע פניית פרסה רגע לפני שעת השי"ן. בלי ברק, כשכל ראשי זרועות הביטחון מתנגדים, לא הייתה בנתניהו מספיק נחישות כדי לבצע.

מי שהיה גם שם וגם כאן הוא שר האוצר אביגדור ליברמן. כשנשאל באותן שנים מה קורה עם העניין האיראני, היה עונה בתנועת ביטול ונחרת בוז. "בזבוז זמן", נהג ליברמן להגיד, "בחיים לא נתקוף, ברק יכול אבל לא רוצה, ביבי רוצה אבל לא יכול כי אין לו אומץ, אז טוחנים מים".

בנט קורץ מחומר אחר. לטוב, ולרע. הוא מסוגל לקבל החלטה כזו ברגע האמת (אנחנו רחוקים מהרגע הזה, עדיין). שר החוץ יאיר לפיד, אם ישתכנע ש"החרב על הצוואר" (כפי שהגדיר בזמנו מאיר דגן), מסוגל אף הוא לקבל החלטה כזאת. יש להם מספיק ידיים בקבינט כדי לגבור על השרים ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי (בהנחה שיתנגדו). אם גנץ ישתכנע שאין ברירה, יוכל הבלוק של בנט, לפיד, גנץ וליברמן להשיג רוב. הגרעין האיראני, שהולך וקורם אורניום וצנטריפוגות לנגד עינינו, אינו סיפור של ימין או שמאל. הוא סיפור קיומי.

אבל הסיפור האמיתי של אתמול אינו הגרעין האיראני. הסיפור האמיתי הוא הפעילות האיראנית סביבנו. כשהיה שר קבינט צעיר השתעשע בנט ברעיון הזה, ואף ניסה למכור אותו לקולגות בדרג מקבלי ההחלטות. הוא לא הבין מדוע האיראנים יושבים שאננים בטהרן בעוד אנחנו מתכתשים נון־סטופ עם שליחיהם לאורך גבולותינו.

כשמשהו מתפוצץ כאן אצלנו, אמר בנט בשיחות סגורות, למה לא מתפוצץ משהו שם בטהרן, אצלם? בנימין נתניהו קרא לאסטרטגיה האיראנית "משחק החתול". איראן היא חתול ששולח זרועות ארוכות לפגוע בנו. אנחנו מנסים לבלום את הזרועות או לפגוע בהן. הגיע הזמן, אמר בנט, שנפגע בראש החתול. כלומר, בראש הנחש.

אתמול הוא אמר את כל זה בקול רם, בנאומו באוניברסיטת רייכמן. הוא גילה עוד משהו: איראן אינה חזקה כפי שהיא מתיימרת להיות. במישור הקונבנציונלי מדובר במדינה עם צבא חלוד, חיל אוויר מיושן וכמעט מקורקע ורגישות מוגברת לחיי אדם. "איראן היא קורוזיה", אמר בנט ובמידה רבה צדק.

ההחלטות הראשונות שלו בתפקיד היו על התעצמות. צה"ל משקיע עכשיו מיליארדים בחידוש מלאים, טילים, רקטות, מילוי מחסני החירום, פיתוח יכולות חדשות. מבחינת בנט ישראל צריכה לפגוע באיראן ישירות בכל פעם שאחד משליחיה של איראן פוגע, או מנסה לפגוע בה.בהתחלה הוא רק חשב ככה. אחר כך הוא ניסה לשכנע ולגייס תמיכה.

אתמול הוא הצהיר את זה בפעם הראשונה בקול רם. בחודשים האחרונים, על פי פרסומים זרים, גברה הפעילות של ישראל נגד מטרות איראניות בסוריה. אם מדיניות "הפגיעה הישירה" של בנט תתורגם גם למעשים, היא יכולה להוביל אותנו לעידן חדש ומסוכן: מלחמה עקיפה בין ישראל לאיראן תהפוך לגלויה. טהרן תהפוך למטרה. על פניו אין סיבה שזה לא יקרה. אם תל אביב וירושלים הן מטרות, הגיע הזמן שגם האיראנים יטווחו.

האם יש למקבלי ההחלטות בירושלים מספיק אומץ? האם לא מדובר כאן בהימור מסוכן, שלא לומר מטורף? שאלות שאין עליהן תשובה ברורה. מה שיש זו חשיבה חדשה, מחוץ לכל הקופסאות שהכרנו עד עכשיו. מעניין.