בשנים האחרונות הולך ונפרם קשר השתיקה סביב אלימות נגד נשים. תנועת #MeToo תרמה לכך לא מעט. אלא שמדובר בתהליך המתרחש לאט מדי ובעבור נשים רבות גם מאוחר מדי. 21 נשים נרצחו בישראל מתחילת השנה. הן קורבנות של טרור יחידים – גברים (בדרך כלל), אבל לא רק, הן גם קורבנות של אלימות חברתית קשה. זו תופעה רחבת היקף וחוצת מגזרים בלי הבדלי דת, גזע ומין.
נתונים שמפרסמת שדולת הנשים בישראל מצביעים על כך שבכל שנה יותר מ־200 אלף נשים בישראל נפגעות מאלימות, אך רק כרבע מהן פונות לרשויות להתלונן. על פי נתוני המשרד לביטחון הפנים, אחת מכל שלוש נשים תותקף על רקע מיני במהלך חייה. אחת מכל חמש נשים עוברת אונס, אחת מכל חמש ילדות עוברת פגיעה מינית. הנתונים מחרידים. מאחורי כל מספר עומדת אישה.
נשים החשופות לאלימות חיות בפחד מתמיד מפני אלימות מסוגים שונים: פיזית, מינית, נפשית, מילולית וכלכלית, אלימות במשפחה, ברחובות, בכבישים, ברשתות, ולמעשה בכל מקום. רק מקרים בודדים נחשפים בתקשורת. בדרך כלל כשמדובר באירוע יוצא דופן. כמו סיפורה של שירה איסקוב, גיבורה בעל כורחה, ששרדה ניסיון רצח מחריד בידי בעלה ונותרה בחיים כדי לספר. אין זה מפתיע שהזעזוע העמוק מניסיון הרצח שלא צלח לא מנע את מעשי הרצח הבאים.
לפני כמה ימים נרצחה עאישה עבאדי, בת 55 מהכפר ג'דיידה מכר שבצפון, על פי החשד בידי בעלה. רודינה שלאעטה, מנהלת בית ספר מעראבה, נורתה ונפצעה בידי עבריינים בפתח יום הלימודים. לורין תפאל, בת 28, נרצחה בקיץ האחרון, ככל הנראה על רקע סכסוך בין משפחות. קצין צה"ל לשעבר בן 49, נאשם כי רצח את אשתו רחל אייזנשטדט בערב סוכות וטען כי התאבדה תוך שהוא מפברק זירת התאבדות.
ליטל יעל מלניק, בת 17, נרצחה על פי החשד בידי אח שעבד בבית החולים שבו הייתה מאושפזת. שלשום (שלישי) דווח על אישה מכסייפה שהותקפה ונכלאה בביתה. בני משפחתה חשודים במעשה. וזו רק רשימה חלקית.
כל עוד נמסגר מעשי רצח ואלימות כאלה כמקרים של נשים שאיתרע מזלן, לא נוכל למגר את התופעה. ממעוף הציפור אפשר לומר שישראל היא ג’ונגל אנושי תוסס. בעבור נשים, החיים בג’ונגל מסוכנים במיוחד. תשאלו כל הורה לילדים עד כמה הוא חושש שמא מישהו יתנכל לבתו, אם הוא ישן בשקט כשבתו יוצאת לבלות ועד כמה הוא דואג מפני גברים העלולים לנצל את תום לבה של בתו.
התחושות והחרדות מתסכלות משום שרובנו מבקשים לטעת בילדנו אמון בבני אדם, עם זה הפחד מקנן ולא מרפה, והסכנה אורבת כמעט בכל פינה – ברשתות, במקומות בילוי, בצבא, בעבודה וכמובן בבית. במקרים רבים, אין מי שיושיע. נשים הנתונות במעגל אלימות נותרות עזובות לגורלן. במובן הזה, המעשה של עדי גוזי, שנחלצה לעזרתה של שירה איסקוב, תוך סיכון עצמי, הוא אירוע יוצא דופן וכלל לא מובן מאליו.
צריך להכיר בכך שאלימות בכלל ואלימות כלפי נשים בפרט היא מכת מדינה המקרינה על החברה הישראלית כמעט בכל תחום. איפה חברת המופת שעליה דיברו אבות הציונות, ואיפה החברה הישראלית. הפער הוא כמרחק בין שמיים וארץ. החברה הישראלית היא חברה מיליטנטית, שוביניסטית, מונעת מדחפים ומעריצה כוח. ומה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח. כך ביחסיה הבינלאומיים עם שכנותיה, כך במאבקים של הפרט מול הרשויות, כך ביחסים בין האזרחים ובפרט בין גברים ונשים. כל דאלים גָּבַר.
למערכת אכיפת החוק יש משקל רב במאמץ למיגור האלימות. תגובה מהירה ונחרצת של המשטרה, הרחקת הגברים האלימים מקורבנותיהם (במקום הקמת מקלטים לנשים), יחס הולם למתלוננות, שלא לדבר על ענישה מחמירה - כל אלה עשויים לסייע. אבל המפתח טמון במקום אחר - בחינוך לסובלנות, לאיפוק, לשוויון ולכבוד האדם באשר הוא.