יש בי איזו נטייה לרצות לבקר במקומות אחרי שהם הופכים לנפיצים. החיים תמיד יובילו אותי לשם באיזושהי דרך. לפעמים זו העבודה ולפעמים דחף רגעי בלתי נשלט, ובעיקר צורך בריגושים וסקרנות. פעם זה באזור ליד שכם, אחר כך במזרח ירושלים. פעם ברמאללה, רגע אחרי שמתלקחת שם הגזרה, והשבוע - להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל בעצם אולי לא, בהתחשב בסיטואציה - הגעתי לביקור בבאר שבע, אחרי תקופה די ארוכה שבה לא הייתי שם.
כשכתבתי בטוויטר בציניות שאני בדרך ל"עיר הפשע באר שבע", כמעט חצי מהמגיבים כתבו לי לעשות סיבוב פרסה. בצחוק אומנם, רק שזה הרבה יותר עצוב במציאות ממה שנדמה.
גילוי נאות, העיר לא זרה לי כלל וכלל. יש לה פינה חמה מאוד בלבי. אני אוהבת את תל אביב, אבל גם אוהבת לפעמים לברוח ממנה. כך שעד לפני כמה שנים הייתי נוסעת לבירת הנגב באופן תדיר, אם לתיאטרון באר שבע, שבו הופעתי פעמים תכופות מאוד, ואם לביקורי חברה טובה שגרה באחת השכונות השוות של העיר. אז הספקתי להכיר לעומק את העיר העתיקה, את "כפרה" הבר ואת חיי הלילה. ואף שאני לא מהז'אנר הבלייני, הסכמתי פה ושם להיכנס למועדונים. זה היה כיף, משחרר ובעיקר אחר.
בבאר שבע ראיתי משחקי כדורגל, והייתי נוסעת מתמידה בקו רכבת תל אביב-האוניברסיטה, ובהמשך גם בכביש 6 החדש. למדתי לאהוב ולהכיר את העיר היפה הזאת לעומק, אחרי שבילדותי הייתה עבורי לא יותר מיישוב מנותק ורחוק על המפה, עם חול וגמלים. לכל היותר תחנת עצירה של קו 394 בדרך לאילת.
לא צריך להיות צופה אדוק של מהדורות החדשות כדי להבין שבשבועות האחרונים בעקבות האלימות הגואה, באר שבע הפכה להיות מה ששיקגו הייתה בשנות ה־80 ותחילת שנות ה־90. חברתי הטובה כבר לא גרה שם יותר, וחברים מהתיאטרון שגרים בעיר מספרים לי שתחושת הביטחון שלהם הולכת ונעלמת. הם לא האמינו שיהיה משהו שיגרום להם לקום ולחפש בית במקום אחר, אחרי שנדדו ומצאו אחד ועבדו קשה כדי לבנות אותו. אפילו הטילים שטיווחו את העיר בשני המבצעים האחרונים לא הבריחו אותם, אבל עכשיו המצב נעשה בלתי נסבל.
"כולם מדברים עלינו, אבל לאף אחד ממקבלי ההחלטות לא באמת אכפת", אמר לי בחור שעובד בקיוסק שצמוד לבניין משרדים שביקרתי בו השבוע. את החבר הכי טוב שלו שדדו לא מזמן. הוא עצמו לא מחזיק נשק, אבל יודע שכדאי לו לסגור בשעה מוקדמת יחסית, כי אין לדעת מאיפה תבוא המכה. ברור לו שזה רק עניין של זמן.
פארק ההייטק בבאר שבע היה ועודנו אחת ההבטחות הגדולות של התעשייה הישראלית. לקח זמן, אבל פרנסי העיר הצליחו להנגיש את העיר הדרומית לתושבי המרכז, ושכנעו סטודנטים רבים מאזור גוש דן שחיי הקמפוס באוניברסיטת בן–גוריון הם הטובים ביותר, מה שגרם לא רק לנהירה למגורים בעיר אלא גם סייע לצעירים רבים להחליט להמשיך להתגורר במקום, עם שכר דירה נורמלי ועם אפשרויות תעסוקה מתפתחות בתחום ההייטק.
הגעתי לעיר ברכבת. הבנתי שלכלות את הזמן בכבישי ישראל באמצע יום עבודה זה בזבוז משווע. על אף שהתנאים ברכבת לא היו אופטימליים, ונלחמתי על מקום ישיבה עם המוני חיילים שבסך הכל רצו לחזור הביתה, הבנתי שזו חצי צרה. העיר נמצאת בסך הכל במרחק שעה ו־20 דקות נסיעה מתל אביב, אם מצליחים לא להתבלבל ולתפוס את הרכבת המהירה.
ועכשיו הגיעה כל האלימות הזו ומולה אוזלת היד של המשטרה, של הממשלה, של השד יודע מי. כולנו יודעים מי, אבל משום מה לאף אחד לא נוח עכשיו להעביר ביקורת. קרנפים. כולכם. נכון, המצב לא התחיל כעת. מדובר בשנים ארוכות של הזנחה, של מצב שנוח להתעלם ממנו, של בעיה נפיצה שכולם ידעו שתתפוצץ יום אחד לא אצלם אלא אצלנו בפרצוף, אבל אף אחד לא היה חזק מספיק או אמיץ מספיק כדי לשים לזה סוף, לטפח את מה שצריך, להפסיק להזניח, וכן, גם להרתיע כשצריך.
מצחיק שנסיעת עבודה קטנה אחת הצליחה לערער את כל מי שקרוב אליי, ובעיקר את אמא שלי, שבדקה כמה פעמים איך אני נוסעת, באיזו שעה ואם יש לי ליווי מתאים. לאן הגענו? שאלתי. בינתיים לא קיבלתי מאף אחד תגובה.