"לא אמרתי לך שבמשפחת קופמן לא בוכים?": כך השתבש הנסיון לקנות שנתיים של שקט

יום רביעי, 08:10. כיפוש יצאה לעבודה. היא דיברה אליי, אבל לא שמעתי, כי ישנתי וגם כי איני מקבל קהל לפני 09:30 ביום רגיל. בשבתות ומועדים קבלת קהל החל מ־11:30. התעוררתי לקול בכי, לא הבנתי איפה אני.

פקחתי עיניים וראיתי את גיאצ'ו הצדיק יושב על הרצפה, מליט פניו בידיו ובוכה בכי חרישי. "מה נסגר איתך, ילד, למה אתה בוכה? לא אמרתי לך שבמשפחת קופמן לא בוכים? למה אתה עושה לי את זה על הבוקר?".

הוא הסיר את ידיו מפניו הבוכיות, עיניו הכחולות היו אדומות מבכי, דמעות זלגו מהן. "אבא, אל תשאל מה קרה לי. נפל לי הטלפון לשירותים, כי עשיתי ג'אגלינג באמבטיה, אמא לא רוצה לתקן לי. היא אמרה שעכשיו שנה לא יהיה לי טלפון. אתם לא אוהבים אותי בכלל, אני ילד אז אני שטויות. למה עונשים כאלה של שנה? זה הרבה זמן".

כן, כיפוש עם השטויות שלה, עם חוסר הפרופורציה שאופייני לשבט שבו גדלה. שם עונשים מתחילים בשנה, מזל שהיא לא שופטת בהרכב לפשע חמור במחוזי. עבריינים היו נשלחים ל־400 שנות מאסר על מעשים מגונים בפרהסיה. וזה עוד ביום טוב, כשהייתה מתעוררת בחיוך.
הבטתי בנוכל הקטן. "גיאצ'ו, תפסיק לבכות, עכשיו תפסיק. אני אדבר עם אמא, אני אשיג לך חנינה.

אני רק מזכיר לך שזה הטלפון השלישי שאתה משמיד השנה. נגמר הקטיף, אין לי כסף בשביל השטויות שלך. זה הטלפון האחרון שאני קונה לך חדש, הבנת? תענה לי שהבנת".

תיק־תק־תוק עלה חיוך על פניו. הוא זינק ממקום מושבו וחיבק אותי. "אבא, רק אתה אוהב אותי, באמת. גם כשאתה מתעצבן עליי, אני יודע שאתה לא כועס, שיעבור לך מהר. יש לי רעיון, בוא נלך ותקנה לי טלפון חדש, תגיד לאמא שחבר נתן לך בשבילי, אז היא לא תכעס עליך. מה אתה אומר, אבא?".

"זה לא יקרה, גיאצ'ו. אני לא עושה איתך עסקים כאלה. אתה כמו ניר חפץ ושלמה פילבר. אתה שותף לעבירות, אבל כמו שהם מכרו את ביבי, אתה תמכור אותי. בשנייה אתה תמכור אותי".

הוא הביט בי במבט של סימן שאלה. "מי זה האנשים האלה, אבא? אני לא מכיר אותם, רק ביבי הכרתי, כי הוא היה ראש ממשלה. לא הבנתי מה זה קשור".

חייכתי אליו. "נכון, אתה לא מכיר. אבל הם עדי מדינה, אני אסביר לך מה זה. אם אני ואתה עושים משהו, ואנחנו מסתירים מאמא, והיא הרי תגלה מתישהו, אני בחיים לא אסגיר אותך, כי אתה הילד שלי. אבל אתה חיים־שלי־בלב, אתה מספר לה הכל. ואמא גם יודעת להוציא ממך את כל מה שהיא רוצה לדעת. אז אתה תגיד לה שאני החלטתי לקנות לך, בתנאי שלא תספר לה. הבנת?".

הוא קם ועמד מולי מחויך. "אבא, אני אף פעם לא מלשין. אני נשבע לך שלא אספר לה, בחייםםםםם, לעולמי עולמים. בוא ניסע לחנות, תקנה לי טלפון חדש, נתקן את הטלפון שטבע באסלה, נלך לדני ואני אתנהג יפה ולא אציק לך. אני בחיים לא אספר לאמא, אבא אתה יכול לסמוך עליי".
"גיאצ'ו, אסור לשקר לאמא. אני אדבר איתה, ניתן לך עוד צ'אנס אחד אחרון וזהו. היא תקנה לך. יאללה, לך תביא לימון שאחתוך אותו, אחרי זה תמלא בכוס גדולה מים קרים, נפתח את היום. יאללה, זוז כבר".

הוא רץ למשימה, נמלך בדעתו, חזר לחדר כעבור שניות ואמר: "מתי נראה לך שהיא תקנה לי? אפשר היום? אני מוכן לקבל עונש אחר, נגיד שלא אראה טלוויזיה היום ומחר. אתה תסדר לי את זה? אבא, אני לא יכול לחיות בלי טלפון".

שלחתי אותו מהר למטבח. הוא הביא את הלימון, חתכתי אותו לשניים וסחטתי אותו לתוך הכוס. "יאללה, תמלא מים ותביא לי. לך תראה טלוויזיה, תשחק בטאבלט שלך במקום טלפון, נתקדם אחרי זה. תן לי אוויר ואל תדאג. יהיה לך טלפון, אבל אני חייב להתעורר בזמן שלי".

הבטתי על השידה, ראיתי שיש עליה שטרות כסף של 20 ו־50 שקלים שכיפוש הניחה מתחת לסלולרי שלי. ואז נזכרתי שהיום אני לוקח את הצדיק למופע של גיימרים, פורטנייט נגד מיינקראפט.

# # #

זה התחיל בשיחה אגבית עם יגאל בקפה של בוקר, אולי לפני חודשיים. "רון, קניתי לנו כרטיסים לחנוכה למופע של גיימרים. אנחנו נלך עם הילדים, הנשים יהיו מבסוטיות וגם יהיו לנו נקודות זכות אצלן. ככה הן יספרו לפסיכולוגיות שאנחנו משתתפים בהורות, במקום לספר להן שאנחנו זבל של בעלים".

אמרתי לו שאין בעיה, אבל אני אומר לכיפוש לקנות לנו כרטיסים גם לפסטיגל, יום אחרי הגיימרים, אז בכלל אנחנו אבות השנה. יגאל שאל מתי זה הפסטיגל, אני עניתי שיום אחרי הגיימרים. "זה לא גדול עלינו, יומיים רצוף עם הילדים? אני רועד באצבעות כבר עכשיו מהמחשבה".
חשבתי על זה לרגע, כי הוא העלה טיעון והוא גם פינגווין בהשכלתו, אז הוא מבין בטיעונים. "אתה צודק, יגאל, זה תיק כבד היומיים האלה. אבל אז אנחנו מסמנים וי על המשימות, קונים שנתיים־שלוש של שקט. ולשקט אין מחיר". הוא הסכים.

אז עכשיו אני פותח בוקר, פותח וואטסאפ ומגלה שהכרטיסים הם לאולם הכדורסל בחולון ב־16:00. מיד שקעתי בדיכאון עמוק ולא פתחתי את שאר ההודעות. סיימתי לשתות את הלימון וטלפנתי לכיפוש.

"כפרע, איפה עושים לגיא את האנטיגן?".

"כבר אני בודקת לך, תמתין איתי על הקו, הנה מצאתי: סע לקולנוע בגלילות. גיא כבר היה שם איתי, הוא יכוון אותך".

"תגידי, למה לא טיפלת בזה אתמול? למה אני צריך לעבור את הסיוט הזה? ממתי אני מטפל באנטיגן? זה גדול עליי, לא מספיק שאני מסנג'ר את עצמי ולוקח אותו למופע וגם מחר לפסטיגל?".

היא צחקה, כי משהו הצחיק אותה. אני ממש לא צחקתי, אפילו הייתי בעיצבון. "מאמי, יום אחד בשנה אתה עם הילד, אתה כבר היסטרי. תחשוב על זה שאני עושה את זה כל יום בשנה, כשאתה חופשי ומאושר לענייניך. זה ממש לא סיפור, גיא מכיר, זה ייקח לך עשר דקות. עכשיו תקשיב לי. השארתי לך 200 שקל בשטרות קטנים. כשתגיעו לאולם, תקנה לו דבר אחד, אל תיתן לו לעשות לך רגשי. אתה מקשיב לי? פריט א־ח־ד וזהו! גם מחר בפסטיגל רק פריט אחד. אתה אבא שלו, אז תפעיל סמכות הורית, תהיה שקול, אל תהיה קורבן".

אין לי עצבים לאישה הזו, שמדברת אליי כאילו אני כרות שתי אונות במוח, עם הקול הדידקטי הזה שמזכיר לי את המחנכות שלי מהיסודי בגבעתיים, סימה ונחמה. אז רק אמרתי לה בסדר, שיהיה לך יום מקסים ושתגיד תודה שאכלתי את התיק בשבילה. "מאמי, אני לא מבלה בקלאב־מד עכשיו. אני עובדת, אני בסוף שנה, אתה יודע שזו תקופה עמוסה בשבילי. אבל אני מעריכה שאתה עוזר לי, באמת, מהלב".
מישהי במשרד שלה צעקה "אתה אב השנה, רון", שתיהן התפוצצו מצחוק. כי פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים. אני כבר התרתי לכיפוש להגיע ללוויה שלי עם בן זוג חדש, אני אדם מציאותי.

# # #

יצאנו לגלילות. לא מצאתי את המקום לבדיקה, גיאצ'ו איתר אותו בשניות. "אבא, אתה אף פעם לא רואה כלום. סמוך עליי, אני אוביל אותך". באמת זה הליך מהיר, בתוך עשר דקות כבר היה לי תו ירוק ל־24 שעות בשביל הילד בסלולרי.

ממול לעמדת הבדיקות ראיתי דוכן לאוכל מקסיקני. "בוא, גיאצ'ו, נאכל טאקוס. תאכל עכשיו, כי במופע אני לא עומד בתור". הוא אמר שהוא לא אוהב טאקו, הוא מחכה לנקניקייה באולם והוא יעמוד בתור.

סיימתי לאכול את הפסולת הזו, ששרי הכלבה שלנו הייתה מתעלמת ממנה, ויצאנו לדרך, לחולון. השעה הייתה 14:30. יש לי שעה וחצי, הייתי מבסוט מניהול הזמן שלי, כי הווייז קבע שנגיע בתוך 47 דקות. את הדרך לחולון על ציר איילון אני יכול לנהוג בנהיגה לאחור, אבל הווייז הורה לי לצאת לכביש מס' 4, אז האמנתי בנווטן המפגר.

אבל נכנסתי לפקק שאני מתקשה לתאר אותו, כי אני פוסט־טראומתי. בשלושה נתיבים נעו חמישה טורים של מכוניות בכיוון דרום. פתחתי את כל החלונות באוטו, עישנתי סיגריה בסיגריה. הווייז התעדכן בעיכובים של חמש דקות בכל עדכון, ברקות שלי ניהלו אהרל'ה קמינסקי ואלון הלל סוג של קרב מתופפים. אז הבנתי שאני במצב חירום, כי לא אגיע בזמן. טלפנתי ליגאל ושאלתי אותו איפה הוא. "אל תשאל", הוא ענה, "אני במונית, אני אאחר קצת, נראה לי עשר דקות. אני בפאניקה, הילד מטמטם אותי, עוד שאגה אחת שלו עליי אני חוזר הביתה".

הזהרתי אותו שהוא לא עושה לי את זה, מיד ירדתי לשוליים בכניסה לחולון מזרח. לא הייתה לי שתייה באוטו, הרגשתי שאני מתייבש והזהרתי את עצמי לא להיכנס להלם אנפילקטי. נסעתי לאט, אבל נסעתי. משמאלי היו מכוניות עם גברים בטירוף, במושבים האחוריים שלהם ילדים רבו.
פתאום נשמעה כריזה. "ניסאן לבנה, להשתלב בתנועה עכשיו. אני מזהיר אותך". נהגים צדיקים אפשרו לי להשתלב חזרה בציר. הניידת המשיכה בתנועתה, האטה במקביל אליי, והנהג קרא לי מהחלון הפתוח. "תגיד לי, קוף, אתה לא מתבייש? כבר 20 דקות אני רואה אותך יורד לשוליים וחוזר ושוב יורד".

הגבתי מהר. "אתה צודק. אבל נראה לי שנדבקתי באיזה וירוס בבטן, אני חייב להגיע לשירותים באולם, אז אין לי ברירה".

"אתה אמיתי, קוף? כי אם אתה מסתלבט עליי, זה ייגמר רע".

"אני נשבע לך באמשלי".

"טוב, סע אחריי, אני אוביל אותך להיכל".

גיאצ'ו שאל אותי אם באמת אני מרגיש לא טוב. אסור לשקר לילד, אז עניתי לו. "כן, חיים שלי, כואבת לי הבטן. אבל כשנגיע, אני ארגיש טוב, אל תדאג. הנה, קח את הטלפון שלי, תשחק, דיר באלאק להוריד לי תוכנות".

אין על משטרת ת"א ביעילות. הניידת לפניי פתחה ציר עם סירנות וכריזה, הגענו לרמזור, השוטרים אישרו לי לחתוך מימין לפניית פרסה, עוד שתי דקות אני בחניון. אבל הוא מפוצץ בחניות כפולות. איתרתי מדרכה יתומה ממכוניות, אמרתי חסדי השם, הגענו.

רוב הקהל היה בפנים, אז נכנסנו מהר. חיכיתי ליגאל ולאביב, בנו. ראיתי אותם רצים אל השער מבעד לחלונות הזכוכית. "אני מצטער, בנאדם", יגאל אמר לי, "לא האמנתי שזה קורה לי. 150 שקל מונית, בא לי לנגוח בעצמי. בוא ניכנס".

הוא ארגן לנו יופי של מושבים, על הבמה. לא הבנתי על מה מדברים, אבל הילדים צרחו בטירוף כאשר הגיימרים עלו לבמה. הייתי מאושר בשביל הילד, לדקה לא חשתי רחמים על עצמי. לא יודע מה קרה בבמה, אבל הגיע השלב שילדים מוזמנים להתמודד עם הגיימרים, או משהו כזה. "אבא, אני רוצה שיבחרו בי", הבהיר לי גיאצ'ו.

המנחה הודיע שבוחרים ילד אחד מכל יציע, יש ארבעה כאלה, בגלל מגבלות הקורונה. אחד מהגיימרים התקרב ליציע שלנו, הוא בחר באביב, הבן של יגאל שישב בסמוך לגיא. פרגנתי לילד ואמרתי לו: "לך, שחק אותה, תן בראש". אבל הילד שלי היה עצוב. "אבא, למה לא בחרו בי?". הסברתי לו שזה אחד מכל יציע ושיפרגן לאביב, בפעם הבאה יגיע תורו. אביב באמת שיחק אותה ועלה לגמר של משהו בתחרות. הוא הפסיד בגמר, אבל קיבל חולצה ופוסטר וחזר אלינו מבסוט.

גיאצ'ו התחיל לבכות, כמו בבוקר. התחלתי להזיע, איפה אמא שלו, קיבינימט, ואיך אני פותר את זה עכשיו. יגאל זיהה את מצוקתי ואמר: "אתה חיוור ומזיע, בנאדם. אל תחטוף לי פה אירוע לב. זה לא זמנים". רכנתי לאוזן של גיאצ'ו ואמרתי לו: "תישאר פה, אני יוצא לקנות לך חולצה ופוסטר. חמש דקות אני חוזר".

הוא התעשת במהירות ואמר: "אני בא איתך, אבא, אתה לא תדע מה לקנות".

"גיא, סמוך עליי. חמש דקות אני חוזר עם הסחורה".

קמתי, אבל הוא מיד קם אחריי, עקף אותי ורץ במורד המדרגות. אני עוד מעט בן 63, אני לא מאמין שזה קורה לי, אלה היו המחשבות שלי בראש. מצאתי אותו מול שורת הדוכנים. הוא בחר שני פוסטרים של פורטנייט ומיינקראפט, שני כובעים ושתי חולצות בהתאמה וחמישה צמידים צבעוניים. הבטתי בו בדממה. "גיא, תקשיב לי, גיא, אמא אמרה פריט אחד. אל תשגע אותי".

אז שוב הוא התיישב על הרצפה והתחיל לבכות. המוכרת חייכה אליי: "שאארוז לך הכל בשתי שקיות, אדוני?". הודיתי לה בתנועת הסכמה. "טוב, אז הכל זה 270 שקל". גיא כבר קם ואמר לי שהוא אוהב אותי. "אתה אבא הכי טוב בעולם, באמת. אני אומר את זה לכולם". אמרתי למוכרת לוותר על הצמידים, היא הוציאה אותם ואמרה: "קשה לכם עם הילדים, הא? כל האבות נשברים כאן, אל תחמיר עם עצמך. אמהות חזקות יותר, מה לעשות, אתם הגברים חלשים".

השארתי לה 220 שקל, שלחתי את הילד המאושר למושבו עם הסחורה. "אני יוצא לסיגריה, כמה דקות אני חוזר". נשענתי על המעקה בגזרת העישון. ים של הורים דיברו שם בטלפון. פתאום חלף על פניי זוג, האישה אמרה לבעלה: "תראה, הנה הקוף מהרדיו והטלוויזיה. אתה רואה, הוא פה, רק אתה מתלונן כל הזמן". הגבר התקרב אליי ואמר: "אתה יודע, אני לא מפסיד תוכנית שלך, אני חולה עליך, אתה גבר. אבל עכשיו שאני רואה אותך פה, ירדת לי מהעיניים. אתה סתם". חייכתי אליו בעצבות, לא אמרתי מילה עד שהם נעלמו לי מהמשקוף של העין. אני באמת סתם.

# # #

האירוע הסתיים, נדרשנו לשעה של נהיגה כדי לחזור הביתה. הורדתי את הילד והמשכתי עם יגאל, לחפש מקום להירגע מהטראומה. כיפוש שלחה לי וואטסאפ: "גיא הראה לי את מה שקנית לו. הוא מתלהב ממך, אמר לי: אבא היה ממש נדיב איתי. הוא לא כמוך, הוא נותן לי חופש לבחור... חחח... אין עליך, בתוך כל הגודל שלך והפוזה המאיימת שאתה לא מסוגל לחייך, אתה חלש. מאמי, אתה חלש, זה מה שיש".

לא עניתי. אני גם סתם וגם חלש, זה אני. אבל אני יודע לאלתר. התקשרתי לירדן, בתי הבכורה. "פוצו, מחר את הולכת עם אחיך לפסטיגל. יש לך חמישה כרטיסים, תביאי חברות. כיפוש תדאג לך לגט טקסי. תודה מראש, את אהבה שלי בלב".

היא התפוצצה מצחוק. "נשברת אחרי מופע אחד, הא? אין לך סבלנות לדברים כאלה, אני יודעת. אבל בכיף אני אלך, בא לי פסטיגל".
יגאל הביט בי וחייך. "שמע, אתה יודע לעבוד, אני מבסוט ממך. אתה יודע לפתור בעיות. תודה ששחררת אותי מהתיק של מחר, לא הייתי עומד בזה. באמת ביצוע נקי, רון, אתה גדול".

נו מה, אני אומנם חלש, גם סתם, אבל כשצריך אני יודע להיות פיקסר. חנוכה שמייח להורים, תחזיקו מעמד, יש לחג מועד תפוגה.