חג החנוכה, השתא במיוחד, עמד בסימן אור, שמחה, רווחה, וגם דאגה גוברת, ולאו דווקא בגלל האומיקרון. את האור הביא לנו כבר בערב הראשון של החג - כבוד נשיא המדינה, שמצא לנכון להדליק את הנר הראשון במערת המכפלה בחברון.
הנשיא יצחק הרצוג, בנו של הנשיא החמישי ונכדו של הרב הראשי לישראל, הוא כידוע איש תנועת העבודה. אבל בראש ובראשונה הוא האזרח הראשון, שנבחר ברוב גדול, חוצה מפלגות, שומר מסורת, שלא נרתע מפני המלעיזים, ואם תרצו המתייוונים בני זמננו. כבוד הנשיא הדליק לעם ישראל אור גדול, כשהלך לקודש הקודשים שלנו, אל מקום קבורת אבות האומה. בכך המחיש כמה העם היהודי קשור למורשתו ולשורשיו, ולא יוותר עליהם.
חנוכה הוא כידוע חג הגבורה החשמונאית. מתתיהו ובניו הצליחו קודם כל בזכות הרוח הלאומית שפיעמה בהם, אבל גם בזכות עוצם זרועם ונחישות רוחם, להילחם בכובש הזר היווני. לפני כ־100 שנה, בנאומו לפני חברי אגודת מכבי בירושלים, אמר זאב ז'בוטינסקי: "מדוע מעריצים אנו את הגבורה? הן אומרים: 'מה ליהודי ולגבורה? – לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוח. הכוח הרוחני הוא הכוח האמיתי. מסורת ביהדות – מסורת הרוח היא, ולא מסורת הכוח הגופני'.
אני אינני מאמין בהשקפה זו. יש לנו גם מסורת הרוח וגם מסורת הכוח. ועל כך יעידו גיבורי ישראל בתקופות השונות. אומנם הקומץ של החשמונאים – אלה המעטים, שנלחמו נגד הרבים, הטהורים הללו, שקמו נגד הטמאים – רוחם הייתה חזקה, אבל לא פחות ממנה עמדה להם גבורת זרועם. בעזרת רוחם החזקה ידעו גם 'להרביץ מכות חזקות', כפי שמתבטאים הצעירים בגימנסיה היפואית (גימנסיה הרצליה – י"א).
ערך הרוח אינו מוטל בספק, אבל מה בֶּצע בה אם אין מאחוריה הכוח? כשם שאין תפארת הגבורה לבעליה, אם חסרה בה הרוח – כן אין תועלת ברוח, אם חסרה בה הגבורה. שתיהן, אם באות הן במשולב, מדריכות את האדם ומבטיחות לו את קיומו".
והנה בעיצומם של ימי החנוכה השתא, החג האהוב כל כך, לא סולק לגמרי החושך. יש לנו אור ואש, כוח ועוצמה, אבל הרוח פחתה במקצת. טרור הבודדים שוב שלף סכיני רצח, ערבים ובדואים ישראלים משתוללים חופשי, מתנכלים לתחבורה, חוסמים כבישים, זורקים אבנים, מפילים עמודי תאורה, יורים על בתי עסק, שורפים מתבנים ומכוניות, מניפים דגלי אש”ף, בונים באופן בלתי חוקי, חשים שאין כוח שיעצור בעדם. אולי מתנדבי “השומר החדש”.
ואם אין די בכך, כמה אלמנטים בתוכנו מטילים מאז ערב החג בוץ ורפש על כבוד הנשיא, כשאת הקמפיין נגדו מוביל עיתון “הארץ” ה”ברית־שלומי”. וכי מה פלא אם המו”ל שלו, שנזכר פתאום ברצח התינוקת שלהבת פס בחברון, תולה את האשמה בהוריה השכולים, ועוד מוסיף: “שהוריה יתביישו”? לבי־לבי עם ד”ר איציק פס, שגם איבד את בתו וגם סופג מנת גידופים בזויים מהאיש ה”נאור” מתל אביב.
איציק וחבריו המחדשים ימינו כקדם בעיר האבות, ידיהם לא ירפו ממאמרים ב”הארץ” ולא מדברי בלע שמשמיע מעל בימת הכנסת חבר כנסת מתייוון, שמכנה את חיילי צה”ל “פושעי מלחמה”, אומר על הנשיא הרצוג שהוא “לא הנשיא שלי” וקורא למתיישבים “חבורה נאלחת”. במה שונות התבטאויותיו של כסיף מאלה של בני העוולה בעזה או ברמאללה? ואתמול כצפוי המליץ ביטאונו של שוקן לשוטרים “לחשוב פעמיים” לפני שהם יורים.
החשמונאים לחמו בגבורה ובהקרבה, ולמזלם - ללא חשש מפני מח”ש או מח”ח (המחלקה לחקירות חשמונאים, שלא הייתה ולא נבראה). הם עשו את המוטל עליהם, וסיפור גבורתם מהדהד בלב היהודים דורות על גבי דורות. זו הרוח שכעבור אלפיים שנה פיעמה בלב לוחמי המחתרות במאבקם נגד הכובש הזר הבריטי, והביאה לחידוש קוממיותנו. זו הרוח שמפעמת בלב החשמונאים של ימינו – לוחמי צה”ל, השב”כ, מג”ב, המשטרה, יס”ם, אלא שלא תמיד הם יכולים לבצע את כל המוטל עליהם.
מול הטרור חסר המעצורים, מול ארגוני הפשע בחברה הערבית, שאינם נרתעים מחוק ומשפט, אנו מפצירים ברשויות המשפטיות: שחררו, אל תכבלו את ידיהן של זרועות הביטחון. תנו להן לעשות את המלאכה, לשמור על ביטחון המדינה ואזרחיה.
סיפור ממלכת החשמונאים הסתיים כידוע ברע - בשורה של מעשי שפיכות דמים נוראים, שחיתות ואובדן דרך. ממלכת החשמונאים הגיעה לסוף דרכה והחל שלטון ממלכת הורדוס. אף זהו לקח שצריך להיות לנגד עינינו. השסעים בתוכנו, האלימות המילולית, חוסר הלכידות, הטלת בוץ ורפש אלה על אלה, “הבנת” האויב - אלה יהיו בעוכרינו, אם הם לא ימותנו. יש לנו גאווה על המדינה שהקמנו, על הישגיה, אבל גם חששות מפני התערערות יסודותיה.