1.
מדי כמה חודשים אני נתקל ברחוב בפרופסור ב'. פרופסור ב' לא אמר לי מעולם את שמו, והוא מסביר זאת בכך שישנם ארגוני ביון שמחפשים אותו עשרות שנים בגלל צרות שעשה להם כשהיה פעיל. היכן היה פעיל ובמה היה פעיל הוא אינו אומר, רק מניח את היד על פיו, רומז שהוא שומר על שתיקה מוחלטת בעניין הזה.
את ב' הכרתי כששנינו עמדנו ליד ספסל ציבורי, שעליו הניח אחד השכנים ערימת ספרים ישנים, שמורים במצב טוב. כנראה בגלל מעבר דירה. ב' הכניס לשקית ניילון כמה ספרים, ואני לקחתי לעצמי כמה ספרים. הוא הציג את עצמו כפרופסור ב', פנסיונר של המדינה, אלמן, תפרן, מהמר לא יוצלח, שתיין קפה כפייתי, ידען מופלג והכי חשוב: "עצבני לא פחות ממך", כך אמר תוך שהוא צוחק וטופח לי על השכם.
הפרופסור הציע שנשתה קפה על חשבוני ברולדין שבחזית בית לסין שברחוב ויצמן. ניסיתי להתחמק. הסברתי לו שאני חייב לכתוב את הטור שלי לעיתון. פרופסור ב' אמר לי שאחרי שאשב איתו, יהיה לי חומר לעשרה טורים. נכנעתי.
"תשמע משהו מעניין ששמתי לב אליו בימים האחרונים", הוא אומר בטון דרמטי, משנורר סיגריה, מזמין כוס תה ועוגת גבינה, מכחכח בגרונו ופוצח בדיבור שוטף. אלו הדברים שאמר, בערך: "שמתי לב בימים האחרונים שכל האנשים החשובים ששמם קשור באות ב' מאיימים על איראן: ראש הממשלה נפתלי בנט הוא הבי"תניק הראשון. שר הביטחון בני גנץ הוא השני. ראש המוסד דוד ברנע הוא השלישי, ואפילו הבי"תניק בוז'י הרצוג נשיאנו היקר פתח פה על איראן ואיים עליה שננקוט פעולה צבאית במידה שיהיה צורך. אתה יכול להוסיף למאיימים את הדאבל בי"תניק (ביבי נתניהו), שבכל הזדמנות שניתנה לו איים על האיראנים, ואפילו הבי"תניק שנשכח וכמעט נמחק מהמפה הפוליטית, אדון בוגי יעלון חזר להתראיין וכמובן לא שכח להזכיר לאיראנים שאוי ואבוי להם אם יחשבו בכלל לפעול נגד ישראל באמצעים הגרעיניים שלהם".
אני מביט בהפתעה על הפרופסור ב' שעושה הפוגה, נותן ביס בעוגת הגבינה, והפירורים ממלאים לו את הסוודר העבה שעל גופו. הוא לוגם מהתה באטיות כדי לא לקבל כווייה בלשון ושולח לעברי חיוך ניצחון תוך שהוא ממלמל "תודה שלא חשבת על הבי"תים".
אני מנסה לחשוב במהירות על עוד אישים בכירים שיש בשמם האות ב' ולא מוצא. "תגיד, פרופסור, מה עניין האות ב' לענין האיראני?", אני שואל. "או", עונה הפרופסור, "הקשר הוא פשוט: בומבה. בומבה זה פצצה, הבנת? האיראנים מאיימים להשמיד אותנו בבומבה, כל הבי"תניקים רומזים לאיראנים שלהם עדיין אין בומבה, אבל לנו, על פי פרסומים זרים, יש. אנחנו לקראת השמדה המונית, מלחמת ב' ב־ב'. בומבה נגד בומבה. אנחנו ננצח, תזכור מה שאני אומר לך".
2.
הפרופסור נראה מרוצה מעצמו. אני מסיים בשלוק את האספרסו ומזמין חשבון. הפרופסור תופס לי ביד ומושיב אותי."תשמע", הוא אומר. "לא סיימתי איתך. אתה צריך לעזור לנו". "למי?", אני שואל, והפרופסור פוצח בהרצאה נוספת.
"אתה גר כאן מאז שהיית ילד קטן", הוא אומר. "הנבלות הקפיטליסטים החזירים הרסו לנו את השכונה, הם הורסים את הבתים הישנים ומקימים מפלצות בטון. אדון זהבי, צריך להציל את העצים והציפורים. הם עקרו את העצים בכיכר המדינה, הרסו מאות קנים של ציפורים, הרסו לזקנים הרבים שגרים בסביבה את פינת החמד שלהם. הכל יהיה בטון, אי אפשר לחיות ככה. הם רוצים לבנות מגדלים, איך נאכיל את הציפורים? מתחת לאיזה עץ נוכל לשבת? אתה חייב לעשות משהו, יש ועד דיירים להצלת הכיכר, העצים והציפורים".
איך הסתבכתי. אני אומנם בעד העצים והציפורים ונגד כל הבנייה המזורגגת לגובה על חשבון הבתים הישנים עם החצרות הגדולות ועצי הפרי, אבל מי יכול להילחם בקדמה ובבעלי ההון ועורכי הדין הרשעים שלהם?
אני מבחין בכך שהעיניים של הפרופסור דומעות. "כל יום אני מאכיל את היונים, גם דרורים ועורבים ולפעמים מיינות מצטרפות לארוחה", הוא אומר. "הציפורים הן היצורים היחידים שמעניקים לי אהבה. אני יושב איתן שעות בכל יום, מפזר להן לחם, הן מפזרות עליי חום. הן היחידות שמחכות לי כל יום. הן לא מפחדות ממני, אוכלות לי מהיד, עומדות לי על הכתף, משמיעות לי מנגינות. אם יכרתו את כל העצים, יעקרו את כל הספסלים, ויחפרו את הכיכר - מה יהיה עלינו, הזקנים שגרים בסביבה? זה גן המשחקים ופינת המנוחה שלנו".
בזמן שהפרופסור לוקח שלוקים קולניים מהתה, אני נזכר בימי ילדותי. לא הרבה זוכרים את כיכר המדינה משנות ה־50 של המאה הקודמת. הייתה תקופה שבה הכיכר שימשה חניון של חיל התובלה. בימי החורף היא הייתה הופכת כולה לשלולית גדולה, ואנחנו הילדים, שליטי האזור, היינו בונים רפסודה וחוצים הלוך ושוב את הכיכר סטייל הגונדולות בוונציה. השלולית הענקית הייתה מתמלאת בראשנים ולאחר מכן בצפרדעים. בשעות הלילה היו מגיעים שועלים ותנים, ויללותיהם נשמעו ברדיוס ענק, כאילו היינו בג'ונגלים של אפריקה.
לא תאמינו, אבל היו שנים שבהן הכיכר שימשה את זונות העיר כתחנת איסוף ללקוחות, ואנחנו הילדודס נחשפנו למקצוע העתיק בעולם, כולל הצצות למכוניות שבהן חלק מהחברות העמלות היו עוסקות בעבודתן.
הפרופסור שולף מהכיס גזיר עיתון ומושיט לי, "תקרא, תקרא", הוא לוחץ עליי. הכותרת של המאמר היא "כיכר המריבה". הכתבת אתי אברמוב מדווחת שתושבי אזור כיכר המדינה בתל אביב נלחמים על הריאה הירוקה האחרונה בסביבתם. "כיכר המדינה היא אומנם לא פארק הירקון רחב הידיים, אבל זה עדיין מקום שבו אפשר לעשות בו כושר, לטייל עם הכלב, לרכוב על אופניים עם הילדים, לשחק או סתם לשבת להשתזף", נכתב שם.
פרופסור ב' הנסער מפציר בי לקרוא עד הסוף. "יש פה מלחמה, אנחנו צריכים אחד כמוך שיילחם נגד העוול שעושים לנו, נקרא למאבק 'מהפכה בכיכר'. אני מוכן להתנדב, כמו במלחמת האזרחים בספרד, כמו במהפכה הצרפתית. נהיה הפנתרים האשכנזים, כמו הפנתרים השחורים". פרופסור ב' מתחיל לרעוד, יש לי הרגשה נוראית שהוא עומד לחטוף התקף לב או משהו דומה.
פיליפינית שיושבת עם הגברת שבה היא מטפלת מבחינה בב' הרועד. היא ניגשת אליו עם כוס מים, מלטפת את ראשו, מרטיבה את מצחו בממחטה רטובה. ב' מתאושש קצת, אבל הוא לא מוותר: "את הדרעקס מעניין איראן, מכונית עם נהג, פנטהאוזים שמנטהאוזים, יאכטות שמאכטות. מה אנחנו, שבנינו את המדינה, רוצים? קצת עצים, קצת צל, קצת ציפורים, קצת אוכל. מה הבי"תניקים האלו רוצים? נגסאקי והירושימה. הם לא מבינים שב' הגדול, ג'ו ביידן, הנשיא של אמריקה מנסה להרגיע את העולם".
אני מבקש ללוות את ב' לביתו, שאינני יודע בדיוק היכן הוא. "אני לא רוצה שאף אחד יידע איפה אני גר", הוא אומר. "יש אנשים שרוצים לחסל איתי חשבונות מלפני הרבה שנים. לך לך, תודה על התה, העוגה והסיגריות. אני אחזיר לך פעם. אני עדיין צעיר, רק בן 94, ניפגש במהפכה בכיכר".
3.
נפרדתי מב' והלכתי לדרכי, מפזם את השיר של זאב טנא שהלחין נפתלי אלטר ושר אושיק לוי, "איפה טעינו":
באנו אלייך עם המון אמונה
רצינו ממך לעשות מדינה
בנינו לך בתים וסללנו כבישים
פתאום נשארנו בלי חברים
היינו בסדר ואהבנו לצחוק
כולם אז אמרו שנגיע רחוק
אבל אנחנו נשארנו תקועים
עם שק של חובות והמון חטאים.
אז איפה טעינו, מה עשינו רע
למה אנחנו לא מוצאים תשובה
שחררנו לך כותל וייבשנו ביצות
שמרנו עלייך בשעות הקשות
נתנו לך הכל, לא ביקשנו תמורה
לפתע אנחנו אחים לצרה
תמיד אחרייך באש ובמים
חנקנו דמעה וחרקנו שיניים
ידענו שעוד עוד יבואו ימים
עכשיו יש כאלה שלא בטוחים
אז איפה טעינו, מה עשינו רע
למה אנחנו לא מוצאים תשובה