עשור אחרי האירוע המוחי: דורון נשר מגולל את סיפורו האישי עם הרצאה חדשה

לאורך הקריירה שלו חש דורון נשר שהוא תמיד יוכל לסמוך על מילים. הוא השתמש בהן על הבמה בסטנד־אפ, בתסריטים ובספרים שכתב, בתוכניות הרדיו והטלוויזיה שהגיש וגם בתפקידים ששיחק בטלוויזיה ובקולנוע. אולם בסוף אוגוסט 2012 הוא לקה באירוע מוחי, שפגע ביכולת הדיבור שלו, והוא אושפז במצב קשה. בשנים שחלפו מאז עבר תהליך שיקום ארוך, שבמהלכו החל להחזיר לעצמו את היכולת להשתמש במילים.

בחודש שעבר הוא חזר לבמה עם ההרצאה החדשה “איש של מילים", שבה הוא חולק עם הקהל את סיפורו האישי (ההרצאה הקרובה תתקיים ב־16 בדצמבר, בשעה 21:00, ב"טוקהאוס" בתל אביב). “אתה לא מדמיין לעצמך עד כמה השם הזה, ‘איש של מילים’, הוא עמוק יותר ממה שנדמה", מסביר נשר. “רפי עגיב, מנהל ההרצאות, נתן את השם. הוא חשב שאני הייתי ‘איש של מילים’, ושם לב שאני נלחם על מילים".

איך אתה מרגיש, אחרי כמעט עשור, להופיע מול קהל ולדבר?
“המילה ‘מתרגש’ לא יכולה להכיל את גודש הסערה. כל הקהל נכנס יחד איתי לעומק החשיכה, ושם מתחיל המסע. אני אסיר תודה לכל אחד שבא כדי ללכת איתי במסע ואולי גם להבין מה פירוש הביטוי  ‘אירוע מוח’. יש אנשים שבאים אלי בסוף עם דמעות ומודים לי על שסוף־סוף הם הצליחו להבין את אבא או אמא שלהם. אנשים חווים את המפגש עם המוות".

למה היה חשוב לך להרצות?
“אני מציע לקהל ללוות אותי מהשקט הראשוני אל שבע המילים הראשונות שיכולתי להגיד (בהן 'ירושלים', 'החדר', 'סינר' ו'דוכיפת' - ד"פ). שבע המילים שמצאו את הדרך החוצה נגד כל הסיכויים. כל מילה, יש לי סיפור עליה. כשאני מסתכל על שבע המילים הללו, אני חושב שאני יכול לקבל תמונה ברורה שלי עצמי. על כוחותיי".

קורס בהתחשבות

נשר (67) נולד וגדל ברעננה. הוא החל את דרכו כשחקן בשנת 1976, ובמרוצת השנים הפך ליוצר רב־תחומי, בין היתר כתסריטאי (הסרטים “בלוז לחופש הגדול", “האיש שבא לכמה תווים", “אגדת האיש ששתק"), ככותב וכמנחה תוכניות (“שיישאר בינינו" ו"פונדק הרוחות"), כאורח בתוכניות (“סופשבוע", “קרובים, קרובים"), כאיש רדיו (“ציפורי לילה" ו"תושב חוזר" בגלי צה"ל), כסופר (“אחד מרעננה") וכמובן כשחקן.

האירוע המוחי שבו לקה עורר הדים, בין היתר משום שצוות מגן דוד אדום שהוזעק לביתו ביקש לפנותו, אך נשר עצמו התנגד לכך, ולבסוף הצוות עזב, בשל החוק האוסר על צוותי מגן דוד אדום לפנות חולה לבית חולים אם הוא מתנגד. בעקבות האירוע הקים משרד הבריאות ועדת בדיקה, שקבעה כי הצוות נהג כהלכה, אך הוחלט לגבש נהלים ברורים למקרים מסוג אלו בעתיד.

בעקבות האירוע המוחי אושפז נשר בבית החולים בילינסון, ורבות מיכולותיו, בעיקר יכולות הדיבור כאמור והתנועה, נפגעו קשות. כעבור כשלושה שבועות הועבר לבית חולים לוינשטיין, שם החל את מסע השיקום.

“מהאירוע עצמו אני לא זוכר דבר", הוא אומר. “מהרגע שפקחתי את עיניי וראיתי דמויות סביב המיטה שלי – אני כן זוכר. במשך השנים השתנתה תמונת המלחמה, אבל היא עודנה נמשכת. ההתחלה הייתה בכיסא גלגלים. לא דיברתי. רגל ימין ויד ימין משותקות. כשדיברתי, זה אומר שיכולתי לבטא שמות של עצמים: ‘שולחן’, ‘מיטה’. אחר כך יכולתי לומר שלוש מילים. אבל גם המעבר למשפטים מורכבים הוא רגע משמעותי ביותר. גם היום, כשאני עומד לבד על הבמה ואני נחשף לביקורת וצריך לענות לשאלה שעולה, זה שלב חדש במסע שלי חזרה".

תסביר.
“במשך כל ההרצאה אני נלחם בשיניים. אני פותח בהצהרה על הפחד שלי להרצות מפני האפזיה (פגיעה נרכשת בשפה כתוצאה מאירוע מוחי – ד"פ), אני מדבר על אירוע המוח שלי ועל האפזיה שהיא חלק ממה שעברתי. אני אומר לקהל שאני לא בטוח שאוכל לסיים את ההרצאה. היו פעמים בהרצאה האחרונה שהשתתקתי ונלחמתי בשידור חי עם הקהל עד שכל אחד ידע על בשרו מה הפירוש להיות בעל אפזיה. בסוף ההרצאה שלי כולם הופכים למומחים באפזיה".

למרות הרזומה העשיר, נשר אינו מתרפק על ימי הזוהר. “חובת ההוכחה עדיין עליי", הוא אומר. “אני לא מרגיש שעשיתי את מה שאני אמור לעשות. דווקא עכשיו, דווקא בשל המכה הקשה שעברתי, אני מתייצב נכון יותר".

מה סייע לך להשתקם בעשור שחלף?
“המשפחה, החברים, ומעל לכל - אלוהים. בסופו של תהליך יש לי רק אותו. בעיקר ההומור שלו. בנוגע לקשיים, אנשים בכלל לא יודעים כמה קשה לנו עם ‘המהירות’ הרגילה שלהם. בכל דבר, אפילו בטלפון ובהוראות שהם משאירים. הכל מהר מאוד. הם שואלים ותכף עונים. אנשים לא רגילים לאנשים שלוקח להם זמן להשיב. הם חותכים. הקהל שלי עובר קורס מזורז בהתחשבות".

חוברת וידויים

בתקופת השיקום החל נשר לעבוד על ספרו “המוח שלי ואני", רומן אוטוביוגרפי שבמסגרתו הוא מספק הצצה לעולמו הפנימי ולהתמודדות הפיזית והנפשית שלו עם הפגיעה המוחית. הספר, שראה אור השנה, היה בעיניו חלק מתהליך התרפיה והשיקום.

“התחלתי לכתוב כי לא הייתה ברירה אחרת", הוא אומר. “עדינה שריד, מהמרפאה לריפוי בעיסוק בבית החולים לוינשטיין, שמה לב שאני מדבר קצת יותר טוב מאשר אני כותב. היא הציעה שאניח לכתיבה שגוזלת ממני המון אנרגיה - לא רק לבחור את המילים, אלא לארגן אותן למשפטים - והציעה שאדבר והיא תכתוב בדיוק את מה שאני רוצה להגיד. היא לא תוסיף אפילו פסיק. אמרתי לעצמי: ‘אם היא רוצה כל כך, בוא ניתן לזה ניסיון’. וכך ישבנו כל בוקר, כשאני מקשקש והיא כותבת. זה הספר".

כשעזב את בית לוינשטיין כעבור חצי שנה, נשר ניסה להשיב לעצמו את יכולת הכתיבה המוטורית, אך נתקל שוב בקשיים: “ניסיתי לעבוד על הכתיבה עם כל מיני אנשים, וזה לא הלך. אשתי דיברה עם עדינה שריד, והיא הסכימה לבוא אליי הביתה בכל יום שישי ולעבוד על מה שייצרתי. הכי קריטי היה שהיא יכלה להקריא לי את מה שכתבתי. כי לבד אני לא יכול להבין מה שכתבתי. מזה נולד הספר".

מהן התגובות שקיבלת עליו?
“הייתי יכול להוציא חוברת של וידויים שאנשים ממשיכים לכתוב לי. לא משפט אחד ולא שניים - וידויים. מסתם אנשים שמצאו את נפשם תוך כדי קריאה ועד לסיפורים קורעי לב".

מהן התחושות שעולות בך כשאתה חוזר למסע חייך, ל"תמונת המלחמה", כפי שאתה מגדיר אותה?
“אני חושב שיש לי איזה תפקיד שאני כנראה מוכן לעשות אותו. בהרצאה האחרונה הקהל היה נפעם ונרגש, אבל אני עברתי סיוט. לא הצלחתי לסיים את ההרצאה כמו שתכננתי. אבל אני מוכן לעמוד בניסיון הזה שוב כי זה חלק מהתפקיד שלי. אני לא יודע למה, אבל אמשיך. הקהל גם צוחק תוך כדי הדיבור שלי. לא איבדתי את חוש ההומור שלי דווקא ברגעים הכי הקשים שאני מדווח לקהל מה המצב שלי".

החוויות הטראומטיות מתהליך השיקום עוד מלוות אותך ביומיום?
“למדתי לחיות בכל יום כמו בסרט חדש. בכל יום. עם הפסקול, עם האפקטים, עם התאורה. אני חייב להמשיך ולרכוב באופני יד של ‘בית הלוחם’. אם לא הם - הדיבור שלי לא יציב. שלוש פעמים בשבוע, השכם בבוקר. אחרת לא אוכל להרצות. חשוב לי לישון פעמיים ביממה. פעם אחת בלילה – לפחות שש שעות – ופעם אחת במשך שעה וחצי, במהלך היום".

איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“נהניתי שכל העולם נעצר. יכולתי לצמצם רווחים. יכולתי להתמקד בהרצאות ובסדרה שאני כותב".

מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“אני צריך לראות את הים, לשמוע מוזיקה. אסור לי להיות לאורך זמן בתוך תל אביב או בתוך ערים. אני צריך להיות מרוכז מאוד כשאני עונה לשאלות שלך. אני לא יכול לדבר בבת אחת עם הרבה חברים. אני בעד האטיות".

מהן השאיפות שלך?
“יש לי הרבה תוכניות, יותר ממספר השנים".