גם בגיל 86, אוטוטו 87, הפזמונאית, הסופרת, המתרגמת והתסריטאית הוותיקה לאה נאור ממשיכה לכתוב שירים חדשים ועובדת על פזמונים חדשים לצד המלחין הוותיק מוני אמריליו, שעמו עבדה עוד בשנות ה־60 וה־70 על להיטי זמר עברי כמו “אולי ראיתם את הרוח”, “למה לא” ו”עוד מעט”. חלק משיריה החדשים מתפרסמים בפייסבוק ובאתר שלה.
“זו זכות גדולה עבורי להמשיך לכתוב, להתאים מילים למנגינות, לכתוב על דברים שבוערים בי ולקבל על כך פידבקים”, היא מספרת. “בגלל הפייסבוק, הקורונה והמצב החדשותי בארץ, כתבתי בשנה הזו יותר שירים חדשים ממה שכתבתי בכל 20 השנים האחרונות כי היו לי נושאים כואבים לכתוב עליהם”.
כמו למשל?
“לפעמים בוערים בי דברים, ואם משהו מעניין אותי ויש לי מה לומר – אז יוצא שיר”.
הערב, 20:30, יתקיים בתיאטרון החאן בירושלים מופע מחווה ליצירתה תחת הכותרת “לראות את הרוח”, בעריכת ובהנחיית כרמית ספיר ויץ (גילוי נאות: ספיר־ויץ היא כתבת הספרות של עיתון זה ובעלת טור במוסף סוף השבוע), ובהשתתפות שחקני החאן והשחקנית והזמרת שולה חן.
“אני מתרגשת מאוד לקראת הערב הזה שנקרא בהשראת שירי ‘אולי ראית את הרוח’, שאגב בוצע בשני לחנים שונים, של קובי אשרת ומוני אמריליו, על ידי אותה זמרת – חוה אלברשטיין”, אומרת נאור. “אספר בערב הזה על היצירה שלי, על החיים לצד בעלי מרדכי נאור, שהוא יוצר גם בזכות עצמו, אחזור למסעות בחיי ולסיפורים הקטנים מאחורי השירים”.
המופע גורם לך להסתכל אחורה על הקריירה?
“בהחלט, יש לי גם אתר שבו אספתי כמעט את כל השירים שיצרתי, יש עוד כמה שירים תועים שאני מחפשת. אני מוחקת יותר שירים משאני כותבת. אני מתפלאת שהצטברו כל כך הרבה דברים. זה פשוט פלא”.
חיבורים בשיעור
ברזומה העשיר של נאור, שעל יצירתה זכתה בשלל פרסים, ניתן למצוא ספרים ומחזות לילדים ולנוער, בהם “זרעים של מסטיק”, “מקהלה עליזה”, “תיבת נח” ו”לא בכיתי הפעם”, ביוגרפיות שתרגמה כמו “המשורר” (סיפורו של חיים נחמן ביאליק), “הרופא על הסוס” (סיפורו של ד”ר הלל יפה) ו”מלך הילדים” (סיפורו של לוין קיפניס), ספרי ילדים שתרגמה, ובראשם 35 ספרי “דוקטור סוס”, תסריטים שכתבה לתוכניות מיתולוגיות מימיה הראשונים של הטלוויזיה החינוכית כמו “רגע עם דודלי”, “הבית של פיסטוק” ו”קשקשתא” ומאות שירי ילדים, בהם “מקהלה עליזה”, “פרפר נחמד”, “אדון חרדון המפוזר”, “איזה חג לי”, “קרוסלה” ו”הסביבון שלי” שהלחינו מיטב היוצרים, בהם מתי כספי, שלום חנוך, נחצ’ה היימן ומשה וילנסקי. כל אלה הפכו אותה לאחת היוצרות המשפיעות ופורצות הדרך לילדים, החל משנות ה־60 ועד ימינו.
“הגעתי לכתוב שירי וסיפורי ילדים במקרה”, היא מספרת. “בכלל, כל מה שקרה לי בקריירת הכתיבה זה במקרה. במקרה יום אחד בשנת 1964 הגיע לבקר אותנו חבר טוב של מוטק’ה (בעלה מרדכי נאור – ד”פ), המלחין נחצ’ה היימן, חבר קיבוץ בית אלפא. הוא ומוטק’ה היו חברי ילדות מרחובות וכתבתי לו כמה שירים שלא הצליחו, אבל באותו ביקור הוא ביקש ממני שיר ילדים לטקס סיום כיתה ו’, שאותו הוא ילחין. לא כתבתי אז שירי ילדים, אבל היה לי שיר אחד במגירה בשם ‘מי אכל את הירח’. זה השיר היחיד שהיה לי שדיבר לילדים, אז נתתי לו אותו. אחרי כמה ימים, לאחר שהוא הלחין אותו, הוא שלח לי מכתב וציין שיצאה לו מנגינה עצובה מדי ושהשיר פחות מתאים לטקס סיום”.
מה עשית?
“הוא שאל אם יש לי עוד שיר, אז כתבתי במיוחד שיר בשם ‘זרעים של מסטיק’, שממנו הוא התלהב וביקש ממני לכתוב עוד עשרה שירים בסגנון דומה כדי שנעשה מזה הצגה. צחקתי צחוק גדול כי מעולם לא כתבתי הצגה לפני כן. אבל לשמחתי זה זרם לי בטבעיות וללא מאמץ רב מדי, ואחרי שהוספתי קטעי קישור שיהוו קו מחבר שיתאים לילדים בקיבוץ, נולדה ההצגה שנקראה ‘זרעים של מסטיק’”.
הצגת הבכורה נערכה בקיבוץ בית אלפא, ולהצלחה הגדולה שלה זכתה – היא לא ציפתה. “מאירה הכהן ביימה את ההצגה והעסיקה את כל חברי הקיבוץ בעסק, הילדים כשחקנים והבוגרים כבוני תפאורה ותלבושות”, היא מספרת. “לא ציפינו לשום דבר מהצגה קטנה בקיבוץ, בטח שלא להצלחה. אבל אז התחילו להציג את ההצגה לעוד ילדים מקיבוצים סמוכים, ונחצ’ה, שהיה בולדוזר, לקח את הילדים לאולפני ‘קול ישראל’ והקליט אותם שרים את השירים, והתחילו להשמיע אותם ברדיו. אחרי כן נולדו תקליט וספר, והשאר היסטוריה”.
נאור עצמה נולדה וגדלה בהרצליה. בנעוריה למדה בבית הספר החקלאי עיינות ונמנתה עם מקימי קיבוץ נחל עוז. “תמיד אהבתי לכתוב”, היא נזכרת. “כשהייתי ילדה קטנה היה לי מורה שאהב את החיבורים שאני כותבת ואמר לי: ‘אם יבוא לך לכתוב משהו, אני מרשה לך לצאת מהכיתה לאחר שתמסרי לי את חיבורך’. מאז שהוא אמר זאת, הפסקתי לעשות שיעורי בית כי הייתי כותבת חיבורים במקום להישאר בכיתה בזמן בדיקת השיעורים. הוא עודד אותי, והבן שלו, שלמד איתי בכיתה, באחת ממסיבות המחזור הביא לי את כל החיבורים שלי שאבא שלו שמר. זה ריגש אותי”.
עם גיוסה לנח”ל בשנת 1953, הכירה נאור את הסופר, חוקר תולדות ארץ ישראל ומפקד גלי צה”ל בעבר ד”ר מרדכי (מוטק’ה) נאור. “מוטק’ה הוא אהבה גדולה שלי”, היא אומרת. “הוא עד היום השראה גדולה עבורי”.
עד כמה הקיבוץ השפיע על היצירה שלך?
“המון. מוטק’ה ואני היינו כותבים את השירים לחגיגות הקיבוץ. השיר ‘סרנדה לעדה’ נכתב בהשראת הקיבוץ. עד היום הבית שלנו תוסס ביצירה ועשייה”.
נאור לא שוכחת את הסיפורים הקטנים שמאחורי השירים המפורסמים. “מאחורי כל שיר יש סיפור”, היא מתארת. “בדרך כלל מפיקת הטלוויזיה החינוכית שושנה צחור הייתה מביאה לי קלטת עם המנגינות הזרות, מספרת לי במה התוכנית עוסקת, והייתי כותבת בהשראת זה את הטקסט. לפעמים זה הלך בקלות ולפעמים פחות. שיר קשה למשל, שבו בהתחלה המנגינה לא התלבשה עם הטקסט העברי, היה ‘שירו של מרקו’ (הלב). אבל היו גם שירים קלים יותר לכתיבה”.
לדוגמה?
“למשל, השיר ‘פרפר נחמד’ נולד כשהתבקשתי על ידי הטלוויזיה החינוכית לכתוב את שיר הנושא לתוכנית באותו שם. כיוון שהכרתי ואהבתי את השיר ‘פרפר נחמד’ שכתבה פניה ברגשטיין, הצעתי להפקה להשתמש בשירה, אבל בהפקה חשבו שזה לא שיר מתאים כל כך לפתיח תוכנית. אז כתבתי טקסט חדש, צירפתי בפזמון שלוש שורות משיריה של פניה ברגשטיין, ציינתי שהשיר הוא לפי פניה ברגשטיין ועם הלחן של נורית הירש, יצא יופי של שיר.
"דוגמה נוספת הוא ‘הבית של פיסטוק’, שכתבתי על הבית הפרטי של מוטק’ה ושלי, הכנסתי את הבלגן שלנו לתוך השיר על בית שבו בכל מקום מתחבאים שירים וסיפורים. השיר ‘קשקשתא’ נולד כשהתבקשתי לכתוב שיר נושא לסדרה ‘מה פתאום?’. ידעתי שאיש לא יזכור את השם ‘מה פתאום?’, אז התמקדתי בקשקשתא והכנסתי את צירוף המילים ‘מה פתאום?’ לתוך השיר כדי שזה יהדהד לאנשים”.
מה דעתך על תוכני עולם הילדים כיום?
“אני לא עוקבת כל כך אחרי שירי הילדים העכשוויים בשביל לחוות דעה, אבל אני חושבת שהדור החדש של הילדים לא כל כך קורא ספרים ואולי אני מגיעה אליהם דרך האינטרנט עם שיריי וסיפוריי. אני חושבת שילד הוא תמיד ילד ותמיד אוהב את הנסים והנפלאות והקסמים. זה לא תלוי זמן. מה שאני רוצה להראות גם לילדים וגם למבוגרים זה שאומנם העולם קשה, אבל יש בו גם נקודות אור. השמחה חייבת להיות נוכחת”.
יצקה חיוכים
לאורך השנים כתבה נאור גם לקהל הבוגר יותר, בעיקר ללהקות הצבאיות. אמנית שהרבתה לכתוב לה בשנות ה־60 הייתה חוה אלברשטיין. “חוה ואני היינו ועודנו חברות טובות, ובשל החברות הזו נולדו לא מעט שירים”, היא מספרת. “יום אחד היא הגיעה אליי הביתה והביאה מנגינה ספרדית, שגם זכתה לגרסה צרפתית. המשמעות הייתה עצובה, ובגלל שהיינו בתקופת מלחמת ההתשה וחוה רצתה שיר אופטימי שירים את המורל, נולד השיר ‘חיוכים’. זה היה הלהיט הראשון שכתבתי לקהל הבוגר יותר. יצקתי חיוכים לתוך המנגינה”.
בין להיטיה למבוגרים מופיעים “דבר אל העצים”, “בהר הגלבוע”, “יום אביב חינם”, “את כל פלאי הקיץ” ו”בואי אמא”, שכתבה על פי מנגינה רוסית. “יום אחד הזמרת אסנת פז הגיעה אליי והשמיעה לי את השיר הזה ברדיו ברוסית, ואמרה שהיא צריכה מילים עד מחר”, היא מספרת. “אמרתי לה שאנסה, ולמרות שלא הבנתי את המילים המקוריות ברוסית כי איני דוברת את השפה, כתבתי אותו כשיר ערש כי כך הוא נשמע לי. הכתבתי לה את השיר בטלפון, והיא שרה את זה. לימים התברר לי שזה שיר שמדבר בכלל על אמא שמזהירה את בתה לא לנסוע עם גברים במזחלות שלג”.
קלאסיקה נוספת שעליה היא חתומה היא “קרנבל בנח”ל”, שביצעה להקת הנח”ל בשנת 1968 באלבומה “התוכנית ה־21”, בביצוע הסולנים מוטי פליישר ומירי אלוני. “בזמן מלחמת ההתשה מלאו 20 שנים לנח”ל, וביקשו שאכתוב שיר חגיגי לרגל המאורע”, היא נזכרת. “ניסיתי בשיר להזכיר את כל היאחזויות הנח”ל של התקופה, מצפון ועד דרום. יאיר רוזנבלום הלחין, והשיר היה ללהיט ענק. מרוב שהשיר הצליח רצו לקרוא לתוכנית ‘קרנבל בנח”ל’, אבל בגלל שזו הייתה תקופת מלחמה, המפקדים חשבו שזה לא מתאים”.
איך עברה עלייך תקופת הקורונה?
“בעלי מוטק’ה ואני בבית. למזלנו הטוב, אנחנו רגילים להיות בבית כי אנחנו עובדים מהבית, אז אין לנו תלונות. מבקרים אותנו הרבה חברים ובני משפחה. אנחנו עסוקים כל הזמן”.
בתור המתרגמת של ספריו של ד”ר סוס לעברית, לנאור יש מה להגיד על הפרסומים ממרץ2021, שלפיהם הדפסה של שישה ספרים של ד"ר סוס תופסק מכיוון שהם "מציגים אנשים בצורה פוגענית ושגויה". “שטויות בריבוע”, היא אומרת כעת. “אם תסתכל, אין שם שום דבר שדרוש צנזור. הצנזור אגב מאוד הועיל למכירות, אנשים קנו את הספרים המצונזרים כדי לראות למה זה מצונזר. לי אישית לא ברור מדוע בחרו לצנזר. יכולים לצנזר גם את התנ”ך אם רוצים”.