הפרשה המטלטלת שבה נער בן 15 חשוד בכך שאנס והטריד מינית בנות גילו לא שוככת. הנער, שלומד בבית ספר יוקרתי בתל אביב, נעצר בחשד שתקף את הנערות שלא בתחומי בית הספר אלא במקומות אחרים בעיר, במהלך מסיבות ומפגשים חברתיים. צו איסור פרסום הוטל על פרטי החקירה, אבל ברשתות החברתיות מצטברות עוד ועוד עדויות של נערות שמספרות על הטרדות שחוו על ידי בני גילן.

זוהי תופעה נפוצה. לרוב, כדי להסיר חומה של שתיקה והסתרה, אין צורך בחשיפתה של יותר מפרשה אחת כדי לתת אומץ ולחזק נערות ונערים נוספים שחוו התעללות או פגיעה מינית. במובן הזה, הרשתות החברתיות מייצרות אפקט חיובי ומעצים שמהווה מכפיל כוח ומעודד אחרים לשתף. בכלל, הן הפכו למעין מפלט רגשי המאפשר פורקן ושיתוף, וגם מספקות תמיכה וקבלה ויוצרות אפקט דומה לזה של קבוצת תמיכה. נמצא שגם אנשים שבאופן טבעי לא מרגישים בנוח לפרוק תחושות ורגשות, מצליחים לבטא אותם ביתר קלות ברשתות החברתיות.

האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר מעריכה כי אחת מכל שלוש נשים עוברת אונס לפני גיל 18. בעוד קיימת נטייה של הורים לחשוש דווקא מזרים, הסטטיסטיקה מראה שכ־85% מהפגיעות המיניות בילדים נעשו על ידי דמות מוכרת ואמינה, ובמקרים רבים קיימים יחסי תלות וסמכות. המשמעות היא שמרבית הפגיעות מתרחשות בסביבה שנחשבת למוכרת ובטוחה, כשהילד נמצא לבד עם המבוגר הפוגע, במצב של חוסר אונים. לעתים הילד אף מאמין שזה המצב הנורמלי, שזהו טיבם של יחסים, מה שמקטין עוד יותר את הסיכוי שיתלונן. במקרים רבים הילד אפילו לא מודע לכך שמשהו לא בסדר.

כמחצית מהילדים מדווחים להוריהם, לעובדים סוציאליים ולעתים רחוקות מאוד גם למורים על פגיעות מסוג כזה או אחר, כאשר כ־36% מתוכן הן פגיעות מיניות. עם זאת, ההערכה היא כי השיעור גבוה בהרבה, שכן לא כולם מגישים תלונה ומקרי התעללות רבים כלל אינם מתגלים.

סודות אפלים

אחד הקשיים המשמעותיים שניצבים בפני ילד שעבר התעללות מינית הוא ההחלטה אם לגלות על הפגיעה ולמי. זהו אינו קושי חד־פעמי, אלא תהליך דינמי מורכב, שלרוב מתחיל בהדחקה, גילוי חלקי וגילוי מלא, ולאחריו אף עשוי להגיע שלב שבו הילד מכחיש את הדברים.
במקרה של פגיעה מינית שנעשתה על ידי ילד אחר, ייתכן שהמעשה הוסווה תחת מעטה של הדדיות, משחק או אי־הבנת המסרים. במקרים כאלה הצד הפוגע נוטה לומר שהוא לא הבין את תגובות הצד השני, ושהוא היה בטוח שישנה נכונות למעשה.

במקרה של פגיעה מינית על ידי מבוגר, הפוגע משתמש בסמכותו ולרוב אינו זקוק להפעלת כוח פיזי. ילדים רגילים לציית למבוגרים, להאמין בהם ולציית ליחסי הכוחות המובנים. לפיכך, בין שהפוגע היה ילד אחר ובין שהיה מבוגר, הרי שהילד בדרך כלל אינו מפרש את שאירע כפגיעה מינית, אף שהוא מרגיש היטב את תחושת הניצול וחש בבירור שקרה משהו שאינו תקין.

נשאלת השאלה - מדוע הילד או הילדה לא מספרים כי עברו התעללות? התשובה לכך טמונה במלכוד הפסיכולוגי שבו מצויים נפגעי התקיפה.
המבוגר מעביר מסרים של איום אל הילד, שמטרתם ליצור חשש פן יספר למישהו, ובמרבית המקרים חשש זה כל כך מאיים, עד שהילד מעדיף לשמור את הסוד הנורא אצלו. הסיבה השנייה היא שחלק גדול מהילדים חשים שהאשם הוא בהם, שהם עשו משהו לא בסדר שגרם לפגיעה, ובמקרים מסוימים הם חשים שמגיע להם להיענש.

הניסיון מראה כי ילדים חווים אשמה על כל פגיעה מינית שנעשתה בהם, ככל הנראה בגלל התפיסה האגוצנטרית והנטייה לייחס לעצמם כל דבר שקורה להם. אשמה זו יכולה לגרום להם להסתיר את מה שקרה, כדי שלא יכעסו עליהם.

שמירה על הסוד מהווה עבור הילד הבטחה לביטחון, שכן המבוגר מעביר לו מסר שהוא לא ייפגע אם הסוד לא יתגלה. גילוי הסוד מעורר פחדים כה עמוקים בילד, עד שהוא מקבל משמעויות מפלצתיות. משמעויות אלו קיימות גם כאשר הילד אינו מבין או מודע לכך שהוא עובר התעללות מינית.

אשמה ונטישה

הבעיה היא שהסתרה של ההתעללות מוסיפה קושי נוסף על הפגיעה, ועשויה להביא לשינויי התנהגות כגון התקפי זעם או חרדה, קשיי ריכוז והידרדרות בלימודים. בחלק מהמקרים נראה פגיעה עצמית, דיכאון, דימוי עצמי נמוך, הסתגרות, דריכות יתר, התנהגות אובדנית, תוקפנות, עבריינות או ניסיונות בריחה מהמציאות באמצעות התמכרות לסמים או אלכוהול. כמו כן קיימים תסמינים נפשיים כמו הפגנת התנהגות מינית שאינה תואמת את השלב ההתפתחותי.

ילד החווה התעללות מתמשכת ממשיג את החוויות באופן שמאפשר לו לשרוד, והוא מקווה כי על ידי ריצוי המבוגר הוא יוכל להרוויח את אהבתו וקבלתו. הילד מניח שהוא אחראי למתרחש, ולמרות המאמצים, אינו מצליח להשיג הקלה ולמנוע את המעשים, ולכן הוא חווה אשמה ושנאה עצמית.

תגובות המבוגרים לגילוי משפיעות על התמודדותו של הילד, וקיומה של דמות הורית מכילה ותומכת הינו הכרחי להתמודדות. ילדים שקיבלו תמיכה מלאה ממשפחותיהם הראו פחות תסמינים פיזיים ונפשיים בהשוואה לילדים שלא קיבלו את מעגל התמיכה הנדרש. לעומת זאת, כאשר ההורים מגיבים לגילוי בהבעת אי־אמון, דחייה והאשמה, מתפתחים אצל הילד ביתר שאת ההיבטים הקשים ביותר של הטראומה. קושי של ההורה לקבל את הגילוי ותחושת ההורה שמדובר במניפולציה או בדמיון מצדו של הילד, נחווים על ידי הילד כנטישה. אז מחמירות עוד יותר תחושות האשמה והשנאה העצמית, ופוגעות בהתפתחותו הנפשית ויכולותיו החברתיות והזוגיות. במצב כזה, צפוי הילד להכחיש את מה שאירע. לכן, במקרים שבהם מתעורר חשד שילד חווה פגיעה מינית, וכמובן אם הוא שיתף אתכם ביוזמתו, חשוב להעביר מסר ברור שאתם מאמינים לו.

גם אם הוא לא זוכר את כל הפרטים, גם אם הוא לפתע הכחיש את האירוע - חשוב להעביר לו מסר שבכל מקרה אפשר לדבר ולשתף, ושההורים יכולים להכיל את האירוע. חשוב מאוד לא להגיב בהיסטריה או בחרדה. לשדר לילד שהוא לא לבד בהתמודדות, שהוא מוגן ובטוח ושאתם תעברו את האירוע הזה ביחד. אחד הדברים המשמעותיים ביותר שיש לעשות הוא להסביר לילד שהוא בשום מקרה לא אשם, ושהוא יקבל את תמיכתם המלאה לאורך כל הדרך.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה

[email protected]