שבוע טוב עבר על נפתלי בנט. בפעם הקודמת שבנט שידר שהוא מבסוט, זמן קצר לאחר הקמת הממשלה, געו הביביסטים בצחוק וכמעט נחנקו מנחרות בוז. הם היו משוכנעים שהממשלה היא תולדה של נישואי קרובים ונולדה בלידת עכוז, מה שמבטיח לנו שתיפח את נשמתה בטרם תיבש השליה.
הם טעו. הממשלה קמה, התייצבה, התבססה, העבירה תקציב, התגברה על זן הדלתא בלי לסגור ולו פיצוצייה אחת, הנהיגה שורה של רפורמות, מנהלת מדיניות ביטחונית תקיפה (בסוריה), משקמת את יחסי החוץ של ישראל עם מדינות המעגל הקרוב והרחוק ועובדת קשה. יש קלקולים, יש תקלות, יש סקנדלים בין השותפים השונים, אבל אף אחד לא חולם לעזוב, כי לאף אחד אין לאן ללכת, ובעיקר כי הממשלה הזו עושה דברים חשובים וחילצה את מדינת ישראל מחוטפיה.
אט־אט הומרו הבוז והצחוק הביביסטי בצווחות געוואלד עולות ויורדות. השבוע קרו, במקביל, שני דברים מדאיגים: החוק המאפשר לשוטרים להיכנס ולחפש בבתים פרטיים ללא צו חיפוש עבר בקריאה ראשונה, ומכתב שכתבה היועמ"שית במשרד ראש הממשלה למשפחת נתניהו, ובו דרישה להחזיר לאלתר 21 מתנות ש"נעלמו" בתהליך העקירה (של משפחת נתניהו מבלפור). רק שלא יחליט מישהו לנצל את החוק החדש ולהיכנס לבצע חיפוש פתע בקיסריה, או בדירה ברחוב עזה בירושלים, או בבית ברחוב הפורצים, לשם הועברו רוב הקרטונים שארזה הגברת, בידי רב־המשרתים אפי אזולאי.
ובעוד בנט מתענג השבוע על מנעמי השלטון, התרוצץ קודמו המיוזע והנפחד וניסה לקושש מקופת המדינה עוד כמה חודשים של מכונית, נהג ומאבטחים (לרעייתו ושני בניו). בעוד נתניהו מצלם את הסרטון שממנו אפשר היה להבין שנחטף, שבו הוא דורש מהמדינה להמשיך להסיע את רעייתו ובניו ממקום למקום, טס בנט לקצור את פירות השלום (של נתניהו) באבו דאבי. ובעוד מסע ההסתה והיבבות של המשפחה המלכותית לשעבר שוטף את הרשתות ומעורר בעיקר רחמים, ישב ראש הממשלה בנט לארבע שעות של ארבע עיניים עם שליט האמירויות מוחמד בן זאיד (MBZ), שאותו מכנה בנט בשיחות סגורות "הארכיטקט של המזרח התיכון החדש". אין צדק בפוליטיקה.
או שדווקא יש: בנט הוא ילד הכאפות הנצחי של נתניהו. המתנה שלא מפסיקה לתת ולהיחבט. הוא ואיילתו הושלכו מהלשכה פעם אחת, ועוד פעם, ושוב ושוב. בכל דור ודור, רגע לפני הבחירות, היה נתניהו שולף את הקשית המפורסמת ומרוקן את כוס המנדטים המיותמת של בנט כרצונו. גם כשכיהנו כשרים בכירים בממשלתו, לא הייתה להם דריסת רגל במעון המלכותי או במטוס הנשיאותי. הוא פיטר ומינה אותו בקצב שבו מחליפים גרביים. כשמינה אותו לשר הביטחון, הפך את זה לבדיחה. כשפיטר אותו מתפקיד שר הביטחון, הוסיף לזה השפלה. הרי מי שהחליט להסיר מעל בנט את האבטחה שלושה חודשים לאחר שנפרד מתפקיד שר הביטחון, זה נתניהו. מעשה שמעיד על שנאה תהומית וחוסר אחריות קיצוני: שר ביטחון חשוף לכל הסודות הרגישים ביותר של המדינה. מדובר כאן לא רק באבטחתו של בנט, אלא גם באבטחת הסודות שהוא אוצר בקרבו. אבל לנתניהו, או למי מבני ביתו, היה חשוב יותר להשפיל את בנט. למרות זאת, בנט לא פצה את פיו.
לעקוב אחר הכסף
"ילד הכאפות" הוריד השבוע חתיכת כאפה לקיסר המודח. עכשיו הוא בבלפור. מי שתחנוך מתישהו את המטוס המלכותי, זו גברת אחרת. הממרה שלפיה "כל מי שדרכת עליו בדרך למעלה, ינקום בך כשתהיה בדרך למטה" התגשמה במלואה, ובאופן מושלם. רק מי שמבין את המציאות בתוך קן הקוקייה אשר בקיסריה יודע שאין בתפריט הפעולות האנושיות מעשה חמור ונורא יותר מליטול מהגברת את מכוניתה ומאבטחיה. בעצם, יש: ליטול את זה גם מילדיה. זה משול לרצח עם.
אגב המתנות. לו היה בישראל יועץ משפטי לממשלה אמיץ, חותר למגע וחסר פשרות, אב המעון לשעבר בבית ראש הממשלה, אפי אזולאי, היה צריך להיות בחקירת משטרה. הוא זה שנצפה מעביר את הארגזים לבית ברחוב הפורצים (אחד ממעונות המשפחה). שיסביר איפה המתנות. אזולאי עובד עכשיו בליכוד. כלומר, ממשיך לשרת את הגברת על חשבוננו. ממה שאני מבין, סבלנותו מתקרבת לקצה.
יש עוד הרבה אמת שטרם יצאה לאור בכל הקשור ל־12 השנים המסואבות שעברנו. השבוע עלתה לכותרות יחידת "מגן" במשרד ראש הממשלה. היחידה האחראית לאבטחה ונמצאת תחת מרותו של אלון חליוה, קצין הביטחון של המשרד. חליוה זה, הוא אפי אזולאי עם ארומה ביטחונית. במהלך השנים הפכה יחידת "מגן" לסוג של מכבסה המיועדת להכשיר הוצאות שונות, משונות ואינסופיות שהופלו שוב ושוב על קופת המדינה, באמתלה "ביטחונית". כל מה שצריך עכשיו זה "לעקוב אחרי הכסף". Follow the money. לפענח את מה שכל עובד זוטר במשרד ראש הממשלה יודע. המנגנון היה כזה: הדרישה הכספית נדרשת, מועברת על ידי דרורית שטיינמץ, המשת"פית הראשית של המשפחה במשרד ראש הממשלה, ישירות לאלון חליוה, שמאשר שמדובר בצורך ביטחוני, ומאפשר לאשר את ההוצאה.
מדובר במיליונים. ותיקי המשרד נזכרים איך דרשה מי שדרשה להחליף את המנגל העתיק בחצר בקיסריה. מנגל שהגיע, בזמנו, עם הבית עצמו (שנרכש מכונס נכסים). מנגל שכבר אז לא היה ראוי לשימוש. ולפתע נזכרה מי שנזכרה שהמנגל דורש החלפה כי "המאבטחים כל הזמן פותחים וסוגרים אותו כדי לחפש מטענים". אז אם השב"כ קלקל, שהשב"כ יחליף. וגם המדרכה. כן, המדרכה בכניסה האחורית. צריך להחליף את המרצפות, כי "ראש הממשלה הולך כאן ויכול ליפול".
אני חוזר על מה שכבר פורסם כאן פעם, ונחשף במהדורה החדשה של ספרי: אפי אזולאי, אב הבית במעון ראש הממשלה, נתפס על ידי השב"כ כשהוא דורש ולוקח שוחד מספקים לבית ראש הממשלה, במהלך עבודתו. הוא הודה, הודאה כתובה. ראש השב"כ נדב ארגמן הודיע על כך, בעל פה ובכתב, לראש הממשלה. כולם היו בטוחים שתוך עשירית שנייה יהפוך האזולאי הזה להיסטוריה. בכל זאת, האיש עובד במקום הרגיש במדינה. בינתיים אלה שהיו בטוחים, הפכו בעצמם להיסטוריה. אזולאי נשאר. ההוראה יצאה מבלפור, כמובן. ולא בפעם הראשונה.
פעם פרסמתי ששף שהחל לעבוד במעון ונשא חן בעיני הגברת, נכשל בתחקיר הביטחוני. השב"כ הורה להרחיקו. מה קרה, לדעתכם? הוא עבר לעבוד מווילה שוקן, המהווה חלק מהמתחם המאובטח של מעון ראש הממשלה. בפרשת אזולאי, החמורה בהרבה, ראש הממשלה נאלץ להתכופף. אחריו התכופפו היועמ"שית במשרד, שלומית ברנע, היועמ"ש לממשלה מנדלבליט, השב"כ וכל השאר. אירוע מטורלל לחלוטין, ספק אם היה קורה בקוריאה הצפונית. כל שדירת הפיקוד, כל הרגולטורים, כל שומרי הסף, כולם קרסו.
"שלוש שנים", הזכיר לי מישהו שעבד שם בתפקיד בכיר מאוד, "היה אסור להיכנס לחדרו של עזרא סיידוף, רק מהפחד שלא יהיה עד מדינה". סיידוף היה המוציא והמביא (בעיקר מביא) של גברת נתניהו בדור הקודם. הוא לא עמד בלחצים, הסתבך, נחקר, קרס והושעה. לא העזו להחליף אותו. שמרו על החדר שלו נעול, המפתחות אצל דרורית. המחליף שלו, שהובא במיוחד כדי לרצות את הגברת, סירב לרצות את הגברת. מה שהכי מפליא כאן זה שדווקא השלטון החדש, של בנט, נפטר מאותו מחליף ישר והגון. דרורית שטיינמץ עוד שם, כמו שלומית ברנע. אפי אזולאי ממשיך להשתכר מקופת המדינה, והמנכ"ל של נפתלי בנט, יאיר פינס, מתנהג כמו עיזה עיוורת. מסתבר, כאמור, שלא תמיד יש צדק.