אז מה, נשברנו? ברוררר שכן. השבוע מסרה כיפוש לבנה הצדיק, גיא, את הטלפון הסלולרי הרביעי שלו לשנה זו, אחרי שהשמיד שלושה. סליחה, אחד טבע לו בטעות. כן, היא מצאה דיל מדהים, רק 1,100 שקל לפריט.

הילד לא פראייר, לכן שאל אותה מתי הוא מקבל את הפרומקס או משהו כזה. מיד הבנתי שהפסדנו גם בקרב ובטח במערכה כולה, כי אנחנו שבויים כרותי אונה. "כיפוש, לפחות תודיעי לו שאנחנו לא קונים לו כלום במשך חודש. לא שנתיים כפי שאת מכריזה כל פעם, אבל חודש נשמע לי סביר. אפשר קצת מנהיגות בשטח, כי הילד לא רואה אותך ממטר רץ. הפנמת את זה כבר?".

היא המשיכה לשחק באיזה משחק פרימיטיבי בטלפון, אבל זיכתה אותי במבט. "מאמי, אני כבר אמרתי לו, אתה מכיר אותי. אבל אני צריכה שיתוף פעולה שלך. אני לא אקנה, אתה יכול לבדוק אותי. אבל אתה תישבר, אני משוכנעת בזה. אתה לא עומד בפני בכי שלו, עצב מדומה, הוא קורא אותך כמו גדול, הוא בא אליך בהפוך על הפוך, ואתה לא יודע להתמודד".

יש לי תשובות, תמיד יש לי, אבל כבר אין לי כוח לעימותים. אבל בכל מצוקה יש בשורות טובות. בבוקר חמקתי מהמפגש השבועי עם הפסיכולוגית, שמלמדת אותנו איך להיות הורים טובים שיעצבו את עתידו של הצדיק. אני כבר אב לשתי בנות בנות 31 ו־26 בהתאמה, אבל גם רבי עקיבא התחיל ללמוד בגיל 40, אז אני כנראה עולל בתחום הלימודים. איך חמקתי? כמו בכל חיי כשאני בורח מבשורות רעות, לא התעוררתי. ברור שהיו דברי תוכחה מכיפוש, אבל גם היא ידעה שזה מים ביד. בדקתי את עומק המים לפני שקפצתי לבריכה.

"אז מה, כיפוש, איך היה אצל הפסיכו? יש תובנות חדשות בתחום ההורות, שאני צריך להשלים באמצעות ד"ר גוגל?".
"דווקא יש לי בשורות טובות בשבילך", אמרה האישה, "אתה מאוד תאהב אותן".
"יאללה, תני לי את זה. היא זרקה אותנו מההתמחות?".

כיפוש חייכה וענתה "סוג של. ביום ראשון אנחנו מגיעים לפגישת סיכום וסיום. היא הגיעה למסקנה שאני מצטיינת, מפנימה את כל מה שצריך, אבל אתה חסר תקנה, כי אתה חי את הרגע".

מה שעניין אותי זה רק שתי מילים: סיכום וסיום. כי בגדול סיימתי עוד השתלמות בחיי, יש לי יותר תעודות הסמכה מאשר שנים בגיל. אז כאן לא תהיה תעודת סיום, אבל זהו, תם הטקס. "חיים־שלי־בלב, אני כל כך שמייח וגאה בך ששוב היית תלמידה מצטיינת, אני אין לי בעיה לסיים עם ציון מספיק, או אפילו מספיק בקושי. אבל ההבדל בינינו שגם עם ציון 6־5, את יכולה לבחון אותי גם בעוד עשר שנים, אם לא אחלה באלצהיימר עד אז, אני אזכור הכל, גם בציטוטים של מי אמר למי ומה לבשת ונעלת. את הרי מכירה אותי, אני צ'מפיון במידע שולי".

עכשיו כיפוש כבר צחקה. "יש לי זיכרון טוב משלך, אתה רק רוצה לסמן וי. כל שבוע שאלת אותי כמה פגישות נותרו, אז הנה הגענו לקו הסיום, ניצחת. שוב ניצחת".
"את יודעת מה? כפי שכתב מיכה שטרית: נאמר כבר הכל, אין לי מה להוסיף לזה. מה קורה בהמשך הפרויקט?".
"עכשיו יערבו גם את גיא, אני כמובן אהיה נוכחת, ננסה לגמול אותו מהתמכרות לבולמוס הקניות".

צחקתי בלב, אבל בוודג' שמרתי על ארשת פנים רצינית. "וואו, איזה יופי, סחתיקה. עכשיו ביני וביינאכ, בהינתן המציאות שלפיה אנחנו מכירים טובבבב את הטאלנט שלנו, כמה זמן את מעריכה יחלוף עד שהוא יגיע אליי עם דרישה: אבא, תפטר את הפסיכולוגית, היא מציקה לי? הוא הרי פיטר כבר כמה. הילד כמוני, פראייר הוא ממש לא".

עכשיו כיפוש כבר התיישבה, לקחה ממני סיגריה והניחה את הטלפון בצד, שזה מבוא למצב חירום ולאר"נ גדול. ידעתי מיד שמתחתי את החבל טיפל'ה יותר מדי. "הפעם אני אשנה גישה, מאמי, אני לא אוותר, ואתה תעזור לי. הוא ימשיך בטיפול עד שאני אראה תוצאות של שיפור. אתה לא תגיד לו: לך, תשאל את אמא, אתה כן תגיד לו שזה חשוב והוא חייב להתמיד. בדיוק כמו שאתה דורש ממנו בתופים ובצופים. אתה הבנת אותי, נכון?".

מפגר אני לא, אני רק נראה ומתפקד כך. "בטח, כפרע, בטח שאני אדרוש. אני מאחל הצלחה לכל הצדדים המעורבים, באמת, מהלב. אבל בואי ונהיה מעשיים, אני נותן לזה חודש גגגגג. אבל לכי על זה, לכי בגדול, בענק".
"מאמי, אתה רק מבסוט שהתיק ירד ממך, אני מכירה אותך".
"כפרע, את לא מכירה, ולא ראית עוד כלום, את אפילו לא בבקרוב של הסרט. אבל אני באמת תומך במהלך".



בבוקר הקצתי לקול מריבה בין האמא לילד, שצרח "תפסיקי לאיים עליי, את לא נוגעת לי בטלפון". הצחוק חנק אותי, אבל חששתי שישמעו אותי, ושניהם יתייצבו אצלי למשפט צדק, אז קברתי את פניי בכרית. הילד חכם, יודע לדאוג לעצמו, אבל שכח לרגע שלכיפוש יש שליטה מרחוק על הטלפון שלו, בלחיצה היא משביתה לו אותו, הוא יתפוס קריז, ישליך את המכשיר על איזה קיר – ואופס, אנחנו במבוא למכשיר חמישי בשנה הנוכחית.

אחרי שיצא לבית הספר וכיפוש חזרה מהליווי, והשתוממה מהיקיצה המוקדמת שלי, אמרתי לה: "נו, מה קרה עם הפסיכי הקטן, למה הוא העיר את הפסיכי הגדול? למה הוא התנמר עלייך על הסובאח... חחח...".

"אני שמחה שזה משעשע אותך", היא השיבה, "הוא כל כך דומה לך שאין לתאר. הוא לא יודע להתעורר רגוע. הוא קם למלחמה עם כל העולם. בדיוק כמוך, שצריך את הזמן בבוקר כדי לגלוש, לבחור את מי דורסים בשידור הקרוב".

צחקתי, לקחתי את הקפה הקר ופרוסה עבה מעוגת גבינה ואוכמניות ועניתי לה: "צודקת. יש לכם על מה לעבוד בטיפול עומק. תני לזה שנה לפחות, כדי לוודא הצלחה. את יודעת שאני סומך עלייך במיליון אחוז, באמת".
"אפשר לשמוע את המילה תודה, על זה ששחררתי אותך? איזו מילת הערכה, משהו?".
"בטח, חיים שלי. בלעדייך אני כלום־ושום־דבר. זו המחמאה הכי גדולה שאני מסוגל לתת לאדם באנושות".
הסתובבתי והמשכתי לחדר השינה עם התקרובת. חופשי זה לגמרי לבד, הפסיכולוגיה ואני נפרדנו, שוב.
עד לפעם הבאה.



בצהריים סיפר לי הצדיק שלי על "טרייד" שביצע. "אתה רואה את שעון היד שלי, אבא? ילד מהכיתה נתן לי אותו, אני נתתי לו את כל הזכויות שלי בכיתה. למשל אם תסכים לי שלא אלך לבצפר איזה יום, כי שישה ימים זה הרבה בשבילי, אז הוא יקבל את כל הזכויות שלי. זו עסקה טובה?".
צחקתי בקול. "אתה מיידוף קטן. מחר אתה מחזיר לו את השעון. מה נסגר איתך? אם תמשיך ככה, תהיה חבר כנסת, אני לא רוצה שתגיע לשם, הבנת? אנחנו לא עושים עסקאות כאלה, מחר אתה מחזיר לו את השעון, ברור?".

הוא הביט בי במבט חמור. "בסדררר. אבל אל תספר לאמא, אז אני אחזיר, טוב?".

סיכמנו. נמרחתי על הספה וצפיתי בערוץ הכנסת, איזה גועל. זו דיאטה מצוינת בשבילי, כי אני בבחילה מתמדת. אגם הדרעק בשיאו, 11 נשים מהאופוזיציה לא הסכימו להתקזז עם שירלי פינטו, שילדה שישה ימים לפני כן.

כל חברות האופוזיציה, שלא מסוגלות לומר מילת אמת במשך חודשים, יכתבו פוסטים עד כמה הן בעד העצמה נשית וכל הזבל המילולי הזה. אני מחכה לאיזו התבטאות של "העצמה" בטוויטר, כדי לשלוח ציוץ תגובה פוגעני ומגעיל במיוחד. ברגע שנכנס אדם לאגם הדרעק הוא מוותר באופן אוטומטי על אישיות, ערכים וחמלה, והופך לחיה בטבע. הכלאה בין צבוע לבואש.

אבל מה לנו כי נלין על אופוזיציה, כאשר בגועליצייה לא מפסיקים לשקר? אני הכי אוהב לשמוע ולקרוא על תקלות בקליטת טופס הנכנס בנתב"ג. זה בדרך כלל קורה בימי חמישי־שישי, כאשר חניוקים מכל העולם ואשתו מגיעים לכתריאליבק'ה שלנו, ונכנסים באמצעות בדיקת PCRשלילית שקונים ב־25 דולר, רק אם רוצים כמובן, ומי אוכל את תיק הגזירות? החילונים המשוקצים, שלדעת החניוקים חבל על האוויר שאנחנו נושמים, כי אנחנו שמאל מזוין.

הלאה, ההיסטריה והפאניקה שולטות בערימה הגועליציונית של נפתלי הגבר. סוגרים קניונים, תנועה רק עם צמיד, מה זה זה? עוד רגע רה"מ ההיסטרי שלנו יצמיד לנו אזיק אלקטרוני כדי לנטר את התנועה שלנו ברחובות. בשביל מה מילאו אותנו בשלושה חיסונים, בואכה חיסון רביעי?
מי בדיוק סובל מהגזירות? החילונים המחוסנים, או החניוקים שאינם מחוסנים? מדוע יש כאן מערכת חוקים שמתכתבת עם כל מגזר בחברה?

הנה למשל ההפגנות נגד המשטרה בירושלים, בפרשת מותו של הנער אהוביה סנדק ז"ל, שנהרג בעת מרדף משטרתי אחרי רכב של נערי הגבעות. בכל שבוע הכיפות מתפרעים, צמיגים בוערים, קטטות עם השוטרים ומה לא. בכל שבוע אני עוקב אחרי רשימת המעצרים. לפי חישובים שלי, בשנה מאז מותו של סנדק כמות העצורים חצתה את התלת־ספרתי בגדולללל. כמה מהעצורים הועמדו לדין? אילו עונשים קיבלו? אין עם מי לדבר. הליווי המשפטי של איתמר בן גביר מאגם הדרעק נותן חסינות אוטומטית לכל מפגין/עבריין, אין שום גורם אכיפה שמוכן ללכת לקרב עם הטיפוסים האלה, שמשוכנעים שהחוק הוא המלצה בלתי מחייבת בשבילם. עד שתהיה גופה בהפגנות, ובעקבות הגופה תוקם עוד ועדת חקירה, וזהו, נגמר.

פרקליט המדינה החליט לחדש את החקירה בפרשת סוהרות הפיתוי בכלא גלבוע. נציבת השב"ס קטי פרי, שלא התפטרה בעקבות מחדל האבטחה בכלא, פצחה בהליכי הדחה נגד הקמ"ן באותה תקופה, רב־כלאי רמי באשה. מה זה הקטע הזה? אין לי ספק שבאשה אחראי למחדל האיום כאשר הורה כקצין לסוהרות לעלות על תקן נערות פיתוי בשביל לגייס מידע ממחבל. אבל למה לפרי יש סמכויות הדחה עדיין, כאשר היא אחראית על מחדל בריחת האסירים?

בסדר, בסך הכל עוד פרטייה שלטונית של ממשלת הריפוי־שיסוי־שינוי־דיכוי־מינוי־פינוי. מה שהיה הוא שיהיה. השיטה נשמרת, רק הפרצופים מתחלפים.


לפי נתוני הרלב"ד, 353 קורבנות נספרו בכבישי הארץ בשנה הנוכחית. 90 מהם ילדים ובני נוער. כשליש מהכמות הם עראברים, אז היידעלך מתייחסים רק לכ־250 קורבנות שהם בני העם הנבחר. הקטל בדו־גלגלי: אופנועים, אופניים עם מנוע עזר ואופניים הם אסון לאומי, אבל שום נבחר ציבור לא זורק זי"ן על הנתונים שמתעדכנים מדי יום, כי חשוב יותר להתרכז במאבקים פוליטיים, איראן ועוד. יותר מ־34 אלף קורבנות נספרו מקום המדינה, עשרת אלפים ויותר מחללי מערכות הביטחון ונפגעי פעולות האיבה.

אם בפיגועי פח"ע היו נהרגים 350 בני אדם בשנה, כמעט כל שנה (ב־2020 היו סגרים, אז הכמות פחתה), טנקים ונמרים היו מוצבים בכיכרות בתל אביב. בכל 500 מטרים היו מחסומים צבאיים. אבל בכבישים זה פארש, 90 הולכי רגל מתים גם במעברי חציה, זה סופר פארש. אם היו נותרים בחיים, ייתכן ששר האוצר אביגדור ליברמן היה ממליץ להם על הסבה מקצועית, שתמנע מהם סיכון בכבישים. הוא חזק בהסבות.

האחריות לרוב מוחלט מתאונות הדרכים הקטלניות היא של התשתית האנושית. גברים ונשים שלמדו נהיגה בסיקסטיז ובסבנטיז, עת נהגו כאן בדיליג'נסים באופן יחסי למפלצות שיש כיום על הכביש, לא עברו השתלמות מינימלית. 90% ממאגר הנהגים בישראל אינם יודעים לבלום רכב במהירות של 100 קמ"ש. הם יזדקקו לפחות ל־100 מטרים כדי לבלום במצב חירום, אולי יותר, כי אינם מכירים את תכונות הרכב. נהג/ת שעברו השתלמות של ש־ע־ת־י־י־ם יבלמו את הרכב כבר אחרי 65 מטרים, לכל היותר, וישמרו על נתיב הנסיעה.

90 נהגים צעירים נספו השנה, כי הם לא ידעו מה עושים במצב חירום. אבל במדינה שבה הטמטום שולט, והשרה הממונה מרב מיכאלי כנראה שאינה שולטת בתחום והקטל בכבישים כנראה אינו מעניין אותה, עוד לא מצאו את הזמן לדיון חירום במצב החמור.

המצב רק יחמיר בשנים הבאות. את המדינ'ע מעניין רק האקסל של עליית כלי רכב חדשים בכל שנה – לפחות 230 אלף כאלה, זה מיליארדים מס בקופה. כמה רכבים יורדים מהכביש? מי שמסתובב באיו"ש רואה שהעראברים נוהגים ברכבים שיועדו לפירוק, כמו שקרה בתאונה המזעזעת לפני שבועיים, שהשמידה משפחה.

ליצור תשתיות מתאימות לכמות של מיליון כלי רכב חדשים בכל חמש שנים, זה מהלך שדורש הרבה זמן. את המסילה מתל אביב לירושלים השמישו אחרי 16 שנים. אבל ללמד את התושבים לנהוג בבטחה, לא רק לעבור מבחן רישוי, זה עניין של תקנה או חקיקה, כמו לחגור חגורת בטיחות ולהדליק אורות בחורף. נהג/ת שלא יעבור השתלמות מקצועית אצל מדריך מוסמך (כמה מאות שקלים) לא יוכל להעביר את הרכב בטסט שנתי - והרכב יוחרם עד שבעליו ילמד לנהוג.

זה תיק שקשה למרב מיכאלי. זה עימות עם בייס, מאבק פוליטי עם שותפים ויריבים, זה גדול עליה. אבל אם נפתלי הגבר ייקח לעצמו את הסמכות הזו, וייאבק על יישום באותו להט שבו הוא נאבק על חיסונים, אולי יהיה כאן שינוי.

מספרים לנו על ההשלכות הכלכליות של הקורונה, בעיקר במשפחות החולים המאושפזים. לנפגעי תאונות דרכים אין משפחות? כמות המאושפזים כתוצאה מפציעה בתאונות דרכים גבוהה פי עשרה לפחות מנפגעי הקורונה. פציעות קשות שמשביתות משפחות וכמה בתי אב בכל משפחה.

אין אקסל כזה במשרד התחבורה או ברלב"ד? אין נתונים על קצבאות נכים כתוצאה מתאונות דרכים, כולל העלויות של ביטוח לאומי? אם יש, מדוע לא מפרסמים אותם? הנתונים משוקללים בתוך ההוצאות בכל שנה? מישהו יכול להרים את הראש ממסך המחשב ולצרוח געוואלד!!!
לא, אף אחד. כולם עסוקים באינטרס של עצמם. אנחנו הציבור אחראים לעצמנו, כל מה שהשלטון רוצה מאיתנו זה שנמשיך לעבוד, לשלם מסים, להמשיך לפרנס את לומדי התורה שמתבטלים בשטיבלים, ושלא נתלונן, חס וחלילה. הרי הג'מעה הזו באה לשנות ולתקן, ואיזה יופי הם מדברים, הא? מ־ה־ל־ב.

אז את הנתונים כאן פרסמתי בשבילכם, הקוראים. לכו להשתלם, זה יום אחד בחיים, שעשוי להציל חיים. אל תסמכו על אגם הדרעק שיקבע בשבילכם, כי לא הייתם סומכים על דרעק בשום תחום בחייכם.

ונשמרתם לנפשותיכם. ח־ז־ק נשמרתם.

[email protected]