“ישראל היא מדינה יהודית, בין שנרצה בכך ובין שלא. מטרתי המרכזית היא להגדיר את מעמד האזרחים הערבים בה. אני רואה עצמי אזרח במלוא מובן המילה, שזכאי לקבל זכויות אזרחיות מלאות”. הצהרה זו השמיע ראש רע”ם, מנסור עבאס, בראיון לאתר חדשות ערבי.
היא מצוטטת במאמרו של ד”ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב, שהתפרסם במוסף “הארץ” של יום שישי האחרון. ד”ר מילשטיין מגדיר התבטאות זו כלא פחות מאשר “אחת הפצצות הפוליטיות הדרמטיות ביותר שנשמעו בשיח הישראלי בשנים האחרונות”. האומנם?
כידוע, יש לנו שני עבאסים. מחמוד הוא הראיס הפלסטיני שמקום מושבו ברמאללה, ומנסור הוא הפוליטיקאי הישראלי שמקום מושבו בכנסת ישראל. הראשון הוא גם ראש אש”ף או פת”ח (ואינני מקבל את ההבחנה החדה בינם לבין חמאס), שמתיימר לשחק במגרש הדיפלומטי, אבל זרועו משלחת טרוריסטים לרצוח ולהכות ביהודים, ואף לזכות מידיו, בין שיישארו בחיים ובין שיחוסלו, בתמלוגים שמנים. השני משחק במגרש הפוליטי במדינה היהודית, מצליח להקרין בהופעותיו הרבות באולפנים מתינות ונועם וזוכה לאהדת הצופים. האם באמת רחב הפער ביניהם?
עבאס “שלנו”, אין להכחיש, אכן עשה צעד חשוב קדימה, בהכניסו את מפלגתו לקואליציה. עוד לפני כן ניהל מגעים עם קשת רחבה של מפלגות. זה החל בליכוד והסתיים כמובן בהסכם הקואליציוני שחתם עם בנט. בכך סייע להחלפת השלטון, אבל גם קיבע את מעמדו כמי שהממשלה המכהנת תלויה בו בכל - אבל בכל. עיקר עניינו, הוא מסביר, הוא לדאוג לאינטרסים האזרחיים של החברה הערבית. עתיד העם הפלסטיני אינו נמצא כרגע בראש סדר עדיפויותיו.
מאז שהצטרף לממשלה, נתון מנסור לביקורת עזה מצד הליכוד, בהיותו ראש תנועת האחים המוסלמים בישראל, וכמי שבימים עברו חיבק את המסית הקיצוני ראאד סאלח וחלק עמו דעות קיצוניות. כיום הוא מלווה באיש אבטחה לנוכח איומים עליו מצד יריביו בציבור שלו. האם באמת מנסור עבאס למתון ייחשב, רק משום נכונותו לשבת בממשלה ולדבר אל הצופה הישראלי בנופת צופים?
האיש ללא ספק פוליטיקאי רהוט, מתוחכם וערמומי. מהלך בין הטיפות. בסבלנות מצליח לסחוט אט־אט את הממשלה, בהזרמת מיליארדים למגזר הערבי ובהלבנת ההשתלטות הבדואית על שטחים עצומים בנגב. בחוק החשמל הצליח להלבין למעשה אלפי בתים שנבנו באופן בלתי חוקי.
לנוכח מעמדו ומתינותו, היה אפשר לצפות להתמתנות כללית בחברה הערבית, ואולם בפועל קורה ההפך. ההקצנה גוברת, עד כדי התמרדות וגלישה מחודשת לפסים טרוריסטיים. כך היה בפרעות מאי שעבר, בעיקר בערים המעורבות, ועתה גובר החשש לצונאמי של התפרעויות בתוך גבולות המדינה.
האם מנסור עבאס יכול או רוצה למנוע את הצפוי? האם התרחשות זו עשויה להימנע מעצם העובדה שרע”ם חברה בקואליציה? ספק גדול. את התנהלותו של מנסור יש לבחון בזכוכית מגדלת, בחשדנות.
האם הוא באמת ובתמים, כמו שמציין ד”ר מילשטיין, “נושא את הבשורה הרעננה ביותר ליחסי יהודים וערבים שהועלתה בישראל בעשורים האחרונים ומפגינה נכונות חסרת תקדים להשתלב במדינה מבלי לחתור לקעקוע צביונה המקורי”? כבדהו וחשדהו – כך צריך להתייחס לאיש החידות, ראש רע”ם.
כשאני חושב על השתלבות למופת של ערבים ישראלים, צפות ועולות מיד בזיכרוני שתי דמויות והן אינן עוד עמנו: עלי יחיא מכפר קרע וחמיס אבולעפיה מיפו. הראשון היה מורה לערבית באולפן “עקיבא” בנתניה, איש חם ואהוב על הכל, שראה עצמו ישראלי לכל דבר, אוהב האדם והיהודים. וכמוהו חמיס, בעל המאפייה הנודעת ליד כיכר השעון, שהיה מעורה היטב בחברה הישראלית, אהב את המדינה ולחם נגד אלימות.
השניים לא היו מנהיגי ציבור, לא אישים פוליטיים, אך בלטו כל אחד מהם במעגל פעילותו ובהשתלבותו, הקרינו אנושיות, ישראליות, בלי לוותר על אמונתם הדתית. וכמוהם יש לא מעטים.
ספק אם מנסור עבאס וחבריו לסיעה באמת שואפים להגיע למעלתם של עלי יחיא וחמיס אבולעפיה ע”ה. השאלה היא האם הוא רואה עצמו קודם כל כישראלי או כפלסטיני? לשונו חלקלקה, פתלתלה, בחוגי הימין האופוזיציוני הוא מוגדר כ”תומך טרור”, בוודאי אינו ראוי לתואר: “מבשר המהפכה האסלאמיסטית מסוג שלא הכרנו”.
אומנם הוא פקד במאי את בית הכנסת שנשרף בפרעות בלוד, אבל לא גינה את מעשי הרצח השפלים של אליהו קיי ויהודה דימנטמן, הי”ד, בידי רוצחים מתועבים. ואף על פי כן, כמי שמצהיר על עצמו שאיננו מחויב לצד זה או אחר במפה הפוליטית, מנסור עבאס המתוחכם יודע כי כאשר תתפורר הקואליציה הנוכחית, וכאשר הליכוד תזדקק לקולותיו כדי להרכיב קואליציה בראשותה, הוא יוזמן לשתף פעולה עם אלה במפלגה שמגדפים אותו כיום, מספסלי האופוזיציה.