רוצח תלמיד הישיבה יהודה דימנטמן בחומש היה עוד תזכורת, עבור הישראלי הממוצע והמנומנם, לעצם קיומו של חבל ארץ בשם יהודה ושומרון. אזור שלא משנה איך תבחרו לכנות את המצב הקיים בו - כיבוש או שיבה יהודית מבורכת לנחלת האבות - מתפקד כבר שנים על תקן המזרח הפרוע. החוק הישראלי חל בו רק על המיעוט היהודי, בעוד מרבית תושבי החבל הפלסטינים כפופים לדין הצבאי. ובאופן כללי, מאז 1967 המקום מתנהל כסניף של אזור הדמדומים.
מדהים לחשוב עד כמה הנושא הזה, של גורל יהודה ושומרון, הפך בשנים האחרונות למוקצה מחמת מיאוס. כמעט לא קיים בתודעה הציבורית. הפוליטיקאים ממעטים לעסוק בו - אחרת הקואליציה הנוכחית, שכוללת אנשים בעלי השקפות כמעט מנוגדות בנוגע לעתיד השטחים, לא הייתה מתקיימת ולו יום אחד. וגם התקשורת כאילו החליטה באופן קולקטיבי שמדובר בסוגיה שאיבדה לחלוטין את הרלוונטיות שלה. כל מי שגדל פה בשנות ה־70, ה־80 וה־90 זוכר היטב שלא יכולת לפתוח עמוד ראשי של עיתון או להקשיב למהדורת חדשות מקרית באמצע היום שלא כללו התייחסות כלשהי ליהודה ושומרון. למעשה, חלק עצום מהאופן שבו מרבית הישראלים הגדירו את עצמם נבע ישירות מהסוגיה. האם אתה בעד או נגד “פשרה טריטוריאלית".
העיסוק האינסופי הזה יצר בסופו של דבר גם את תחושת המיאוס. ואת חוסר היכולת לדבר יותר על “אכיבוש". אבל נדמה שהסיבה היותר עמוקה לנטישת העיסוק בסוגיה היא הייאוש. לפחות בצד השמאלי של המפה. הייאוש מהנוסחה, שנראתה פעם כל כך ברורה וצודקת, של שלום תמורת שטחים. ושל שתי מדינות לשני עמים. השאלה אם הייאוש הזה מוצדק היא כמובן אידיאולוגית. אבל עצם הייאוש הוא עובדה. לראיה, כמעט אף אחת מהמפלגות המכונות כאן כ"שמאל" או “מרכז" לא שמה את החתירה לשלום עם הפלסטינים בפרונט, לאורך אין ספור מערכות הבחירות האחרונות. תווית האויב העיקרי פשוט עברה מהמתנחלים לבנימין נתניהו. וגם האינטליגנציה השמאלנית, שעמדה לאורך שנים בראש המחנה, נדמה. אפילו א.ב. יהושע ביטא לאחרונה בפומבי את ייאושו מרעיון שתי המדינות.
השקט הזה משרת כמובן את הצד הימני של המפה הפוליטית, שרואה בו הזדמנות להמשיך לפתח את מפעל ההתנחלויות ללא הפרעה. ואולי גם סוג של התפכחות מבורכת - בעיניו - של מרבית הציבור הישראלי, שסוף־סוף מבין עד כמה אשליית המדינה הפלסטינית הייתה מסוכנת.
מה שבטוח הוא שמדינת ישראל - לפחות החלק שממערב לקו הירוק - חיה בשנים האחרונות בסוג של הדחקה מוחלטת כלפי סוגיית יהודה ושומרון.
אולי מתוך נטייה טבעית לגמרי, וילדותית לא פחות, לחשוב שאם לא נתעסק בעניין הכל כך מעצבן ומתסכל הזה, הוא פשוט ייעלם מעצמו. אבל זו הבעיה עם בעיות. אם לא מתמודדים איתן, הן פשוט גדלות. גם אם נשים בצד שאלות הרות גורל כמו הדמוגרפיה בשטחים והסיכון שבסיפוח מיליוני פלסטינים, או המעמד הבינלאומי של ישראל כתוצאה מהמשך השליטה בשטחים, תחשבו רק על זה: מה יקרה אם חמאס ישתלט על יהודה ושומרון? הרי ימיו של אבו מאזן ספורים. ובדיוק כפי שחמאס השתלט על רצועת עזה, הוא עלול לעשות זאת גם כאן. חמש דקות מכפר סבא. ולא זו בלבד - יש לא מעט גורמים ישראליים שאפילו ישמחו לנוכח התפתחות כזו, שתעקר באופן סופי את אופציית המדינה הפלסטינית. ואולי אפילו תוביל לסוג של מלחמת גוג ומגוג, שבסיומה יגורשו מרבית הפלסטינים מהאזור ובכך תיפתר הבעיה הדמוגרפית.
אבל עבור מרבית הישראלים מדובר בגיהינום אמיתי, שרחוק מלהיות דמיוני. כתושב מודיעין, עצם המחשבה על חמאס ששוכן במרחק יריקה מצומת שילת היא לא פחות ממצמיתה. מה האלטרנטיבות ואיך ניתן לפתור את הפלונטר האינסופי הזה? הלוואי שידעתי. ככל שאני גדל, כך היכולת שלי לאמץ אידיאולוגיות בכלל, ותפיסת עולם לגבי הנעשה בשטחים בפרט, הולכת וקטנה. אבל דבר אחד אני יודע. אם נמשיך להתעלם ממנו בהווה, הנושא הזה עוד יתפוצץ לנו בפנים בעתיד. הלא רחוק.