לפעמים קוראים מבקשים ממני למצוא להם קטע שפורסם ב"שיפודים" לפני שנים. אני בדרך כלל משתדל למצוא ולמלא את הבקשה. כל המדורים מתויקים אצלי, אבל לפעמים זה קשה. התאריך שהקוראים זוכרים איננו מדויק, או שעל פי חוק מרפי, זה בדיוק המדור האחד שחסר לי.
לפני כשבועיים הגיעה בקשה כזו (קיצרתי טיפה):

מאיר היקר, 
אני מודה לך מאוד, גם על הכתיבה שנתנה לי הרבה הנאה, מחשבה וצחוק, וגם על האירוח שלך של אינספור כותבים, ואותי החייל הקטן בגיל עשרים בפינת השלולית. אני צובט את עצמי שאנחנו חברים בפייסבוק עכשיו.

בשנת 2003 פרסמת פינת שלולית ממני, חתמתי רק בשם א.א. (אוֹרי אלון). זה היה הקטע הראשון שלי שפורסם (מאז אני יוצר סאטירה ופרויקטים אומנותיים בלי הפסקה). אשמח לקרוא אותו שוב, אם יהיה לך קל למצוא זאת.

אוֹרי
ניגשתי למילוי המשימה, ושמתי לב שלהודעה היו מצורפים המון קישורים. הרבה יצירות של אוֹרי, באנגלית, כי אורי נמצא בארצות הברית. בין היתר הוא הקים את “המרכז לבירוקרטיה משלימה". הקבצים המצורפים היו צבעוניים ופרועים. תרגמתי כאן דוגמה אחת שמצאה חן בעיניי במיוחד. זהו שלט שניתן להדביק בכניסה לכל מיני אולמות, משרדים, פארקים, חופי ים, אוניברסיטאות, מתחמים או אפילו ערים שלמות וכך כתוב בו:

"לידיעת הציבור,
מטעמי ביטחון, מבוגרים חייבים להיות מלווים על ידי הילד הפנימי שבתוכם בכל עת. מעבר להרבה הברקות כאלה, חלקן לטעמי, חלקן פחות, היה משהו מורכב יותר: אורי מנהל מאבק על כך שרשויות המשפט בארצות הברית יקבלו קומיקס כמסמכים משפטיים, לדוגמה: כתב תביעה או כתב הגנה שיוגשו כציורים של דמויות עם בועות. לטענתו, בקומיקסים שהוא מצרף כהוכחה, הוא כבר התארח על הנושא גם אצל דיוויד לטרמן ואופרה ווינפרי. הוא עושה את המאבק למען “קומיקס כמסמך משפטי" ברצינות. ראיתי שהוא גם פנה לגופי חינוך שונים כדי להסביר שזה למען דיסלקטים. האמת היא שאני מבולבל ולא מבין מה ממעשיו של אורי הוא סאטירה ומה ברצינות. מזכיר לי את עצמי.
מצאתי את הקטע שלו. אני מביא אותו בהמשך בפינת השלולית (בקיצור קל).

שמחת המצביעים
מצביעי ממשלת השינוי והריפוי נלהבים מממשלתם. כן, אנחנו רוצים ששוטרים יפרצו לנו לבית ויערכו חיפוש, הם צועקים ברחובות בשמחה. כן, אנחנו רוצים שיסתמו לנו את הפה בפייסבוק ובטוויטר. די לחופש הביטוי. תודה לך, ממשלת הריפוי מדמוקרטיה. תודה, ממשלת שמאל. בבקשה עוד חוקים כאלה. רעיונות: קחו מאיתנו את הטלפונים שלנו לבדיקה בכל שבוע. מה דעתכם על מינוי מרגל בכל בית משותף ובכל שכונה? באתם לעבוד, ואתם מה זה עובדים. בוז לזכויות אדם. סטאלין אבינו וסוריה אמנו. לא ניתן לימניים שרוצים חופש הצבעה או זכות דיבור להרים את הראש.

אנחנו, בוחרי ממשלת הרק־לא־ביבי שמחים בראש ממשלתנו מר לא־ביבי. טוב לנו, ויופי לנו שבחרנו בכם. אל תפסיקו. כולנו מחכים לעוד חוקים נגד חופש שהבטחתם. שלא כמו ההבטחה שלכם לממשלה של 18 שרים ואיסור מינויים נורווגיים מושחתים שהפרתם וסלחנו לכם, לא נסלח אם לא תקיימו את ההבטחות לחיזוק השנאה והחרם שבגללן הצבענו לכם.

כולנו, כל מצביעי ממשלת השינוי, מחכים עכשיו לחוק שיאסור על תושבי ישראל להצביע כמו שהם חושבים. חלילה. בכלל, בשביל מה צריך בחירות עכשיו כאשר אנחנו שולטים? הרי בחירות חופשיות ולא מפוקחות יכולות להביא לתוצאות לא רצויות. כמו שלא עושים בחירות ברשות הפלסטינית, כי יודעים היטב מה יהיו התוצאות, ככה צריך לעצור בחירות גם אצלנו, כל עוד ביבי חי, כדי למנוע פגיעה בדנ"א שנצטער עליה אחר כך. אנחנו סומכים עליכם שתדעו לעשות זאת. תודה, תודה, תודה לכם, מנהיגים נאצלים.

מריחואנה בעלילה
משהו שראיתי בסרט ישראלי חדש. לא חשוב מה שמו, כי זה בהרבה סרטים חדשים, גם לא ישראלים. חבורת ישראלים צעירים מתכנסת למפגש, ואז יש רגע שבו מעבירים בין החבר'ה סיגריה מגולגלת המכילה אתם יודעים מה. זה הרגע שבו פרצה ממני באולם קריאה עצבנית: “אוי, די כבר, נו". אומנם בלחש, אבל אשת נעוריי לוחצת לי על הרגל כדי לרמוז: שתוק, אתה מפריע לכולם. היא מכירה אותי, גם בבית כשאנו צופים בסרט או בסדרה שהעלילה שלהם מתרחשת בעולם המודרני, רואים תמיד באיזה רגע מישהו מעשן סם לא חוקי. גם אז אני צועק מול הטלוויזיה, ממאיס את עצמי על בני הבית. זה מרגיז אותי. בשביל מה מראים? האם כדי להראות כמה נחמד ובסדר לעשן סמים? (ויותר מרגיז אותי שאני יודע שכן, זו בדיוק הסיבה)

פינת השלולית
היי את! זה אני מהאוטובוס. החלפנו מבטים לפני רגע. היו לך עיניים חומות גדולות, וזה רק נדמה לי, או שכל הדרך, דרך ההשתקפות של החלון, נפגשנו בכאילו במבט? שאלתי אותך לאן החתיכת מתכת מגיעה, וכשהיא הגיעה לתחנה שלי פשוט נשארתי לשבת בכוונה, כדי לרדת איפה שאת, ואת פשוט ירדת לך פתאום, ואני נשארתי קפוא, מפספס גורל משותף בעיר הגדולה.

ירדתי בתחנה הסופית, וחזרתי עם האוטובוס לתחנה שלך. כעת אני תר אחרייך, רועד מקור באיזו שכונה ירושלמית מאובנת שאני לא מכיר. בודד לי מאוד. אולי אפגוש אותך באיזו טרמפיאדה, אולי את פה לידי, מחפשת אותי, אולי בקומה השלישית עם החבר הקבוע שלך, ואולי זה ממש מטומטם מצדי להיכנס ככה לסופר ולחפש אותך בין הגבינות והשוקולדים, אבל הרגע פספסתי עוד אוטובוס ואני ממשיך לחכות פה.

בפעם הבאה פשוט אתחיל בשיחת חולין שגרתית, כמו שנהוג בשלולית, גם אם לא ייצא מזה כלום. אם לא תופיעי עכשיו, פשוט אעלה על האוטובוס הבא ואשן בבית החייל. אשאיר לך את הכתובת אצל מאיר, ואם את נהנית לקרוא על אהבות ואכזבות של אחרים פעם בשבוע, זכרי את קו 13 בערב. עלינו איפשהו ברחוב יפו ואני עומד פה ומחכה לך, כבר עברת לי מאחורי הגב איזה שבע פעמים, נו אז מה.
א.א. כפר סבא