"קלון", נטפליקס

חייבים לראות את “קלון" - זה היה הפוסט שרץ לי שוב ושוב בטוויטר. אז בעוונותיי נעניתי לאתגר וצפיתי בסרט, מחכה לרגעים שיפענחו עבורי מדוע חייבים לראות את הסרט. הם לא הגיעו. הנה המסקנה שלי: לא חייבים לראות את “קלון".

חבל שלא שמתי לב שהחמצתי פרט חשוב בפוסטים: על כולם היו חתומות בנות. “קלון" הוא סרט “בנות". בנים קהים מדי מכדי להזיל כאן דמעה. הם לא מבינים בדקויות אמוציונליות כאלה. כשרות (הסבר יבוא מיד) סופגת עוד מהלומה ועוד מהלומה בחייה, אצל בנות נפתח השיבר. בנים משגרים פעם נוספת יד אל הפופקורן ומפהקים.

מה שמזכיר לי סרט שרץ על המסכים לפני שנים בשם “הגשרים של מחוז מדיסון". רק במאמצים הצליחו חברותיי דאז לצוף בשלוליות הדמעות. אתה חייב לראות, דחקו בי. קראתי את הספר, ראיתי את הסרט, מיתר לא זז בלבי העשוי אבן, שלא לדבר על זוויות עיניי, שהיו צחיחות כמו ארץ חרבה בבית הערבה.

הנה תקציר “קלון": רות סלייטר (סנדרה בולוק) ריצתה 20 שנות מאסר, שלהן נידונה אחרי שהורשעה ברצח שריף העיירה שבה התגוררה. כאישה חופשייה היא מקדישה את חייה לחיפוש אחר אחותה הצעירה שנלקחה לאימוץ והקשר עמה נותק כשנאסרה. העלילה הדרמטית ב"קלון" לא מתוחכמת. היא ליניארית, מתקדמת בצעדים זעירים חסרי הפתעות מלבד טוויסט אחד שהכרחי בכל סרט. אלמנט מלאכותי של פשע נדחף לסלט, וטוב היה לסרט בלעדיו. בסך הכל - אם להביא בחשבון שכותב שורות אלה הוא “בן" - עסקינן בסרט מפוהק, שהדבר היחיד הראוי בו לציון הוא מלאכת האיפור שנעשית על סנדרה בולוק כדי להפוך אותה לאישה אפורה חסרת חן ויופי שסובלת כל רגע. מלבד זאת שמישהו יביא לי בבקשה עוד פופקורן.

לראות או לוותר: לא לראות. באמת שלא צריך.