בסרטון מזעזע של התעללות בתוך בית ספר שעלה לאינסטגרם לפני כשבוע, נראות בנות בכיתה ז' כאשר הן שופכות חומרי ניקוי על תלמידה שמתחננת בקולה "די". הן משפילות וצוחקות עליה בלי טיפה של רחמים. האכזריות נמשכת כאשר הן שופכות עוד חומר ניקוי על הנערה בזמן שהיא מנסה לשטוף את שערה בכיור השירותים, כשלצדה תלמידה אחרת המנסה לעזור לה. האירוע המחריד, והכלל לא קל לצפייה, התרחש בבית ספר בבאר שבע.


איך אנחנו כחברה מגיעים למצב כזה שבו בני נוער לא מרגישים אמפתיה? האם אין להם הגן הזה שרגיש לאחר? האם הפכנו להיות יותר אטומים? התשובה היא חד־משמעית כן. בעיקר אלו שגדלו עם מסכים ביד. כתוצאה מחשיפה מוקדמת מדי למסכים, הצעירים מצויים פחות באינטראקציה בין־אישית עם משפחה וחברים, מבלים יותר מול המסך, ומפתחים קהות חושים לתחושותיו של האחר. הטכנולוגיה, הדיגיטציה והאנונימיות פוגעות באופן מדאיג ביכולתנו לחוש אמפתיה.


נראה שמידת האמפתיה של אנשים עשויה להשתנות עם הזמן, ולא בהכרח לחיוב. החוקרת שרה קונרת' ועמיתיה עשו שימוש בסולם מדידה מתוקף למדידת אמפתיה שחושב על ידי מענה להצהרות שונות, כגון "לעתים קרובות אני מביע דאגה כלפי אנשים פחות בני מזל ממני", או "אני מנסה להבין את נקודות המבט של כל הצדדים במחלוקת לפני שאני מקבל החלטה".

המחקר השווה בין רמת האמפתיה הממוצעת ב־2009 לבין זו ב־1979, ומצא ירידה הדרגתית ומתמשכת משנה לשנה. ומה שמדאיג יותר הוא שהירידה המשמעותית ביותר התרחשה בשנים האחרונות. האינטראקציה עם המסכים פוגעת בכישורי האמפתיה שלנו, והשינויים במידת האמפתיה משיקים להתגברות הדיגיטציה של החיים המודרניים.

אומנם ברשתות החברתיות יש לנו היכולת להתחבר למספר גדול של אנשים, אבל אנחנו מתחברים אליהם לרוב בדרך שטחית במקום באופן עמוק. אבל לפני שנבין כיצד הטכנולוגיה פוגעת בכישורי האמפתיה שלנו, צריך להבין מה בכלל מסתתר מאחורי יכולתנו לחוש אמפתיה.


המרחק הפסיכולוגי


אמפתיה מורכבת משלושה רכיבים: אמפתיה רגשית - היכולת להרגיש מה שהאדם האחר מרגיש; אמפתיה קוגניטיבית - היכולת להבין את האדם השני; ודאגה אמפתית או חמלה - תחושת דאגה למה שעובר על האחר ותקווה לשיפור במצבו.


אף על פי שרכיבי האמפתיה הולכים יחד לעתים קרובות, נמצאו מערכות מוח שונות שתומכות בכל אחד מהרכיבים. לאנשים על הספקטרום האוטיסטי, למשל, יש לעתים קושי להבין אחרים או להבין מה האחר מרגיש - אבל הם מצליחים לחוש את רגשות האחר ולהביע דאגה לרגשותיהם של אחרים. לפסיכופתים יש פרופיל הפוך: לעתים קרובות הם מסוגלים לחלוטין להבין מה אנשים אחרים מרגישים, אבל הם לא חולקים את הרגשות הללו.


היכולת לחוש אמפתיה מיטיבה עם כל הצדדים המעורבים. כך, למשל, מטופלים של רופאים אמפתיים מרוצים יותר מהטיפול, וגם נוטים יותר למלא אחר ההמלצות שניתנות להם. נמצא גם כי אנשים בעלי יכולת אמפתיה מפותחת הינם בעלי נטייה מופחתת לדיכאון, מכיוון שהיא מפחיתה את הלחץ שלנו. ואילו מתבגרים שמסוגלים להבין רגשות של אחרים בסביבתם בצורה מדויקת, מראים הסתגלות גבוהה יותר בגיל ההתבגרות.


חשוב להבין כי בניגוד להילה הרומנטית המיוחסת להיותנו אמפתיים או אנושיים, הבסיס לאמפתיה הוא תאי עצב בשם נוירוני מראה, שכל תפקידם "לחקות" את פעולת האחר. אם אני יושבת מולכם, ובמהלך שיחתנו הרמתם את יד ימין, בתגובה, תא העצב האחראי על הנעת יד ימין במוחי יופעל. אם כואב לכם, אזורי הכאב אצלי מופעלים. כך אני "מרגישה" מה שאתם מרגישים. הדרך להבין מה עובר על זה היושב מולכם עוברת דרך חיקוי לא מודע של התנהגותו.


מול המסך, אין למוח שלנו הקלט הנדרש לשם יצירת אמפתיה. המסך מייצר מרחק פסיכולוגי. כשאנו יושבים מול מסך, למרות הידיעה השכלתנית שיש אדם בצד השני, יש לנו קושי להפנים זאת מבחינה רגשית. מוחנו, יצירת הפאר של מיליוני שנות אבולוציה, אינו מורגל בסביבה הדיגיטלית והוא לא התאים עצמו לקצב התפתחות הטכנולוגיה.

נערה גולשת בטלפון הנייד (צילום: אינגאימג)
נערה גולשת בטלפון הנייד (צילום: אינגאימג)

נוכחות של אדם אחר מפעילה באופן אוטומטי מערכות מוחיות האחראיות על הבנת כוונות האחר ותחושותיו. במהלך תקשורת דיגיטלית המוח לא צריך להתאמץ להבין את כוונת האחר, לפרש הבעות פנים או שפת גוף - שהן הבסיס לאינטראקציה אנושית וליכולות אמפתיה, הכלה וסובלנות.


במציאות שבה אין חשיפה מספקת לאינטראקציות בין־אישיות, הדבר גורם לפגיעה בהתפתחות האינטליגנציה הרגשית והכישורים החברתיים. ואכן, הרבה מורים מספרים על ילדים שיש להם קושי בסיסי בהבנת כוונות האחר. הקושי הזה אינו מוגבל למסכים בלבד, והוא מתרחב מעבר לגבולות הדיגיטל. ואף על פי שאנו רואים פחות אלימות פיזית בתקופה האחרונה, מידת האכזריות של מעשי האלימות אצל ילדים ונוער הולכת ועולה. לעולם הדיגיטלי יש השפעה ישירה על כך.


בנוסף, ילדים שגדלים בסביבה טכנולוגית, מתרגלים מגיל מאוד צעיר לקבלת ריגושים מיידיים. מעלים תמונה ומיד מקבלים אישור מיידי, שולחים הודעה ומיד נענים בשני סימני וי כחולים. אינטראקציות מסוג זה הן ההפך הגמור מדחיית סיפוקים. המוח מתמכר בקלות לצורת אינטראקציה שבה כל פעולה מקבלת חיזוק. ברגע שסכמה זו מתקבעת, הילד מצפה לחיזוקים ולריגושים גם בסביבה הפיזית. משאלה לא ניתנים, הילדים מחפשים דרכים יצירתיות לקבל את מנת הריגוש שאליה הם התרגלו, ולעתים קרובות זה מגיע על חשבון ילדים אחרים.


אם לא נעצור ונחשב מסלול מחדש, נמצא את עצמנו במסלול המהיר לעתיד דיסטופי, עולם מנוכר שבו אנחנו משאירים מאחור כמה מהסממנים שמאפשרים לנו לגלות אנושיות ואמפתיה כלפי הזולת.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה