בסוף השבוע שעבר עברתי טסט. לא בדיקת רישוי שנתית לרכב, אלא מה שנקרא בשפתו הרשמית של משרד הרישוי - "מבחן נהיגה מעשי".
לו הייתי צעיר ב־30־35 שנים, היה מתקבל המשפט הזה בטבעיות, אך מאחר שאני כבר בן 52, נדמה שנדרש כאן הסבר. קוראים ותיקים של המדור, כאלה שגוזרים את הטורים ומדביקים אותם באלבומים למען הדורות הבאים (אהלן, אמא), זוכרים בוודאי שלפני אי־אלו שנים כבר נדרשתי אליו, עת הצהרתי אהבה לאופנוע שלי, כלי הרכב שעליו אני מתנייד ברחובות הפקוקים של תל אביב רבתי.
ובכל זאת, עבור מי שבדיוק בילה בשליחות עלומה מטעם המדינה או ברילוקיישן בעמק הסיליקון, הנה עיקרי הדברים: את לימודי התיכון סיימתי בגיל 16.5. בעיניים כלות הבטתי בחבריי לכיתה, מבוגרים ממני בשנה וחצי, מוציאים את רישיונות הנהיגה שלהם. רגע לפני הגיוס לצבא הספקתי גם אני ללמוד נהיגה ואף לגשת לטסט, אך נכשלתי. להגנתי אומר רק שהדבר אירע בימים שבהם התפוצצה פרשת שחיתות בקרב בוחני נהיגה ("טסטרים") בצפון הארץ - ומעט מאוד נבחנים שניגשו לטסט גם עברו אותו.
לו הייתי מתגייס כיום לצה"ל, הייתי תובע את זכויותיי לצאת לטסט נוסף, אבל באותם ימים הקדשתי את כל מרצי הרב ושכלי המוגבל כדי לשרוד את טירונות חי"ר ואת השנתיים וחצי שבאו לאחריה. השתחררתי מצה"ל עם כרטיס טיסה לאוסטרליה בכיסי, ומאחר שאת רוב השנתיים הבאות בחיי הקדשתי להקפת כדור הארץ בנסיבות חברתיות, עניין הרישיון נדחה.
לא הרבה אחרי שובי ארצה ניגשתי למורה לנהיגה. אציין שבמהלך כל אותן שנים נהגתי שלא כחוק על לא מעט כלי רכב: ממלגזה וטרקטור בקיבוץ, דרך השתתפות בנהיגה בעת הטיול בערבות אוסטרליה ועד להשבת חברים ששתו עד דלא ידע לביתם. וכך, אותו מורה לנהיגה אמר לי בתום השיעור הראשון: "שמע, אתה יודע לנהוג. לך תעשה תיאוריה, נרשום לך מינימום שיעורים ונגיש אותך לטסט, חבל שתבזבז זמן".
אלא שבאותם ימים הייתי כנראה קצת עסוק, כך שלא ניגשתי למבחן התיאורטי אלא מקץ עוד כמה שנים, כשביקשתי להוציא רישיון רכיבה על אופנוע. למה לא ניצלתי את מעבר המבחן התיאורטי, בשעתו, כדי להוציא רישיון גם למכונית? לא ממש ברור. אני מניח שיש קוראים מחוץ לתל אביב שמשתוממים מאוד על מהלך העניינים. קח מהם את הרכב, וכאילו גדעת איבר מגופם. להם אזכיר שאני חי בלב תל אביב.
רוצה לומר שאני נמצא במרחק הליכה או לכל היותר נסיעת מונית מכל יעד יומיומי שאליו אני צריך להגיע, קל וחומר מאז פלש האופנוע לחיי, לפני כ־20 שנה. זאת ועוד: הגברת קיפניס ברוכת הכישרון מצוידת לא רק ברישיון נהיגה מאז שחר נעוריה, אלא גם ברכב צמוד ממקומות העבודה שבהם כיכבה במהלך השנים, כך שגם נושא הנסיעות אל מחוץ לעיר נפתר בקלות.
ואחרי שסיכמנו את ההיסטוריה המוטורית שלי עד לפני כמה שבועות, מתבקש שאסביר גם מה חולל את השינוי, או ליתר דיוק - מי חוללה אותו.
עוד כשבתי הבכורה הייתה בחיתוליה, נהגתי לומר שכאשר תגיע לגיל הנכון, נלמד ביחד נהיגה. אלא שלחיים (ולה) היו תוכניות אחרות, שבסופן היא הוציאה את רישיון הנהיגה שלה בעת עבודה מועדפת אחרי הצבא, אי־שם בגבול עזה.
גם אחיה הצעיר ממנה בארבע שנים עבר את הטסט במהלך שירותו הצבאי. זה אולי המקום להסביר ששניהם נולדו בלב תל אביב, מקום שבו אמצעי התחבורה הזמינים והקלים ביותר הם אופניים או קורקינט, מה שגורם לרבים לוותר על רכב אפילו כאופציה.
השנים חלפו, ומעט אחרי שרות, בתי הצעירה, חגגה 16, היא החליטה לגשת למבחן התיאוריה, ותפסה אותי במילה שנתתי לאחיה הגדולים בשעתם. כך מצאתי את עצמי בבוקר שישי אחד מול צג המחשב במבחן התיאורטי, ומקץ כמה שבועות במושב הנהג לצד דודי (המורה לנהיגה הכי תותח בדברי ימי המכונית).
מאז סוף השבוע שעבר אני בעל רישיון נהיגה על שמי, אחרי שעברתי טסט ראשון. או, אם אתם מתעקשים להחמיר עמי, טסט שני בהפרש של 35 שנים בדיוק. אל תמהרו להרחיק את הילדים מהרחובות: מעבר לעובדה ששנים ארוכות של רכיבה הופכות אותך לנהג מודע לסביבתו הרבה יותר, הרי שאני מתכוון להשתמש במכונית רק בהיעדר כל אופציה אחרת.
ולמרות הכל, אני מודה שלא יכולתי להימנע ממחשבה על הפריחה המאוחרת שלי (אני מעדיף את הביטוי הזה, בעיקר באנגלית, על פני האופציה הנכונה יותר: פיגור סביבתי). התחלתי לשלוט במעבד התמלילים "איינשטיין" בדיוק ברגע שבו כולם עברו ל"וורד"; התמכרתי לבלקברי בדיוק בימים שבהם הופיעו מסכי הטאץ' הראשונים; בחרתי בקריירה מקצועית מחייבת בגיל שבו יש כבר שיוצאים לפנסיה מוקדמת והוצאתי רישיון נהיגה, רגע לפני שכלי הרכב הופכים לאוטונומיים.