"אפשר להלביש לך את המכנסיים? קר". היא חתכה בלי היסוס: "לא רוצה, אבא".
"אבל חייבים. אי אפשר ללכת לגן בלי. בבקשה. היום אבא בלחץ. אין לי זמן לזה הבוקר. אנחנו נאחר. תלבשי מכנסיים, פליז. בבקשה, בבקשה". לא להאמין, אבל זה הטקסט המתחנחן שיצא מפי. גבר בוגר, בעל תארים אקדמיים ומעמד בקהילה, מוצא עצמו בוויכוח סוער חסר סיכוי מול קטנטונת בת 3. לאן הגענו?
"לא רוצה. לא רוצה".
"מיכאלה, נו, אבא ממהר לעבודה. בבקשה לא הפעם. פליז", המשכתי בהתרפסות ובגוף שלישי.
"לא, לא, לא", חזרה בפסקנות פעם אחר פעם בטון שהזכיר סירנת חירום ובעוצמה לא פחותה. את המלל הסרבני והתקיף חתמה בתי בבריחה ממני במהירות אדירה, משל הייתי צלם פפראצי שדולק בעקבות בראד פיט.
הכל התרחש בסלון ביתנו המצומצם, שגם ככה תנועה בו דורשת תמרון וירטואוזי. בחוסר ישע מוחלט וכאדם שיודע שהנתיב שבו הוא פוסע יוביל לאבדון, קפצתי אחריה. הפוחזת המשיכה לנתר, נהנית מהמרדף כשלרגע כוחה אינו תש. להפך, הקצב התגבר והעיניים שלי כבר התקשו לעקוב אחרי השד הטסמני שחורך את הרצפה. עוד רגע תגיע למאך אחד ותכופף את חוקי הזמן והחלל. אצלי הרגליים עדיין לא התעוררו, גם לא ההכרה. שבע בבוקר, בחיאת, עוד לא שתיתי קפה.
"נשמה, תאטי, אבא מבוגר. תתחשבי בי", זעקתי בבדיחות עמוסה במבוכה, כשבידי מכנסיים מיניאטוריים מוכנים לשיגור, מעוטרים בחמורים חייכניים. "לא רוצה מ־כ־נ־ס־יים", צווחה כשהיא מעבירה את משקל גופה מצד לצד בבוז.
אני זקן מדי לדבר הזה. מה חשבתי לעצמי, להביא ילדים לעולם באמצע שנות ה־40? זה כבר זמן להיות סבא! הנה עונשי. ואיך לעזאזל, למרות מבול של סבלנות ואהבה אינסופית, גדלה לנו כאן ישות קפריזית? רק שחס וחלילה לא תורה לערוף את ראשי.
המצוד עדיין בשיאו. ארוך וחם יותר ממרתון טבריה באמצע אוגוסט. בסוף מלחמת ההלבשה של הבוקר אצטרך וולטרן ובי־קיור לייזר, אם לא אשבור את האגן קודם. ומה אשיב לרופא שישאל מהי סיבת החבלה? ״ניסיתי למנוע את יציאת בתי הזעירה לגן בתחתונים בלבד והחלקתי בהקפה התשיעית סביב המטבח"?
התקשרתי לעבודה ובישרתי שאתעכב. צוות צילום של עשרה איש ממתין לי בסטנד ביי סמוך למשרדו של מתחזה מסוכן. בינתיים המבצע מתעכב עד לפתרון תקרית המכנסיים. בצעד נואש בדיתי שיחת טלפון מהגן. בקול עבה ומתון דיברתי עם גורם שמעולם לא היה שותף לדיאלוג.
"הגננת התקשרה", שיקרתי לבתי בלי בושה. "הם מתחילים את היום בלעדייך, מיכאלה. לא חבל? מכינים היום דברים טעימים לארוחת בוקר", ניסיתי לפתות אותה באינטונציה נוטפת דבש תוך פנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר.
"אין גן היום, אין גן!", צעקה כדי להבהיר לי שהמניפולציה שלי לא רק שלא עבדה, אלא אפילו החמירה את המצב. "יש גן", השבתי בטון מהוסס. "אין גן", חרצה בצורה חד־משמעית. זכרתי היטב שהגן פועל ופתוח בתקופה המדוברת, אבל הספק שנטעה בי חלחל עמוק ושלח אותי מבויש לכיוון חדר השינה כדי לבדוק עם אשתי אם התבלבלתי.
"ברור שיש גן", תיקנה אותי אהובתי בכעס, שסביר להניח שנבע מהעובדה שנמשכה מחלום אקזוטי שבו אין ילדות ואין בעל, רק שמש, קוקוסים ומאהב לטיני בשם אנריקה. "מצטער", מלמלתי, "תמשיכי לישון, מאמי". מובס יצאתי לעבר הקטנה.
"יש גן! למה עבדת עליי?", נזפתי בבתי כשאני שוכח שהיא פחות מחמישית מגילי. "אין גן!", טענה שוב בלי להניד עפעף, בדיון שבו אין לעובדות משמעות. טרוט עיניים ומובס התיישבתי על הפוף בצורת אריה שהונח למרגלות מיטתה. יום העבודה רווי התקציב יירד לטמיון וכך גם מעמדי כהורה בר־סמכא.
רגע לפני שנשברתי סופית והגשתי את התפטרותי, מיכאלה הופיעה לפתע יש מאין, התקרבה אליי ובלי שום נקיפות מצפון ביקשה שאסייע בכניסה חלקה למכנסיים המדוברים. בשתיקה פגועה ביצעתי את שנדרשתי, ואז כדי לסכם את ההלבשה פקדה:
"אבא, בוא. אבא, בוא. יש גן. בוא, אבא".
וכך הסתיים לו בוקר נוסף, אחד מני רבים במחיצת הילדה המתוקה, משוש חיי, שלרגעים הופכת לדיקטטור.