1. שר החקלאות עודד פורר נגד מרב מיכאלי והלובי ההסתדרותי, המפא"ינקי, האנרכיסטי של תכנון השוק בענף החקלאות. זה התיאור הכי קולע למה שקורה סביב הרפורמה בחקלאות שפורר מנסה להוציא לדרך תוך עימותים בלי פוסקים וצפויים עם מיכאלי ושות' - ובעניין הזה אני לחלוטין עם פורר.
שר החקלאות "העז" להוציא צו (לא גורף) להורדת מכסים לחלק מהפירות, בהמשך להחלטת ממשלה - ומיד קם עליו הלובי החקלאי, מאובטח בחברי הכנסת מהעבודה ומכחול לבן. במאבק הזה יחסי הכוחות צריכים להיות ברורים: פורר מייצג את הצרכנים, מיכאלי והלובי שלה מייצגים את החקלאים. כשיש מאבק בין האינטרסים של כלל האזרחים לבין האינטרסים של קבוצה מצומצמת יחסית, חשובה שככל שתהיה - כמובן שהאינטרסים של הצרכנים קודמים לכל. כשהקבוצה הקטנה יחסית משתמשת בביטויים סוחפים וקיצוניים כמו "הרס החקלאות, הרס ההתיישבות והציונות", כולם צריכים להבין שהציונות גויסה שלא בטובתה למאבק שהוא בעיקרו נגד הצרכנים.
שיהיה ברור: איש לא מבקש להרוס את החקלאות והחקלאים, רק מבקשים לייעל את השוק, להכניס בו תחרות בדרכים שונות, לשנות את אמצעי הסבסוד לחקלאים ולקוות שזה יוריד את המחירים לצרכן, שיהיו מוצרים איכותיים וזולים, בטח מהרמה הנוכחית היום. זו המטרה של כל שוק - לשרת קודם כל את הצרכנים. וזו גם צריכה להיות המטרה של נבחרי הציבור כמו מיכאלי, גנץ ועוד - אבל הם חושבים על קהל המצביעים שלהם, ורק שלהם, שמהווים מיעוט.
2. ריטואל המאבק ניצת שוב על רקע פרסום צו בהמשך להחלטת ממשלה להפחתה הדרגתית ולביטול של מכסים על מוצרי חקלאות שונים, לרבות ירקות, פירות, שימורים ותשומות חקלאיות. הצו קבע רשימה של פרטי מכס שהמכס עליהם יבוטל עם פרסומו של הצו, והיא כוללת דשנים, מוצרי הדברה, ירקות ופירות טריים מסוימים כמו שיני שום, אפונים, שעועית, אבוקדו, פטל, אספרגוס ופטריות.
כמו כן מוצעות בצו רשימות של פרטי מכס שהמכס עליהם יופחת בהדרגה, עד שיגיעו להפחתה של המכס ב־90%, כאשר שיעור המכס החל על פרטי מכס אלה משנת 2027 ואילך בכל מקרה לא יעלה על 10%. הרשימות הללו כוללות בין היתר פירות וירקות טריים מסוימים, קפואים, מיובשים ומשומרים, שמנים ושומנים, ריבות ומיצים. הירקות והפירות הכלולים ברשימות אלה כוללים מוצרים בסיסיים, בין היתר תפוחי אדמה, מלפפונים, עגבניות, בצלים, אפרסקים ותות שדה.
הרשימה הזאת להורדת מכסים כאמור היא לא מיידית אלא הדרגתית. בכל מקרה מדובר בסל צריכה בסיסי בכל משק בית ממוצע בשווי של מאות שקלים לפחות לכל חודש, תלוי בגודל המשפחה, ולכן יש חשיבות בהורדת העלויות. במקביל נמשכים הדיונים על מכסות הביצים, עוד דבר שמוציא את החקלאים להפגנות.
אני מניח שמרבית האזרחים לא מכירים את מנגנוני התכנון המיושנים שאחראים להרבה מוצרים בסיסיים שנצרכים על ידם על בסיס שוטף, וזה גם לא צריך לעניין אותם. מה שמעניין אותם זה איכות המוצרים ועלותם. אלא שמדהים לראות איך מנגנונים בני עשרות שנים ממשיכים לחיות במשק מודרני ופתוח כביכול ולנצח את כל הניסיונות לקדם הסדרים חדשים.
את הנתונים הבאים אני מביא ממסמך של פורום קהלת, ואני מניח שהחקלאים יתלוננו שמדובר בגוף ימני בעל תפיסות "קפיטליסטיות חזיריות", אלא שההמלצות לשינוי במבנה שוק החקלאות בישראל חובקים מספר גופים כמו ה־OECD, המועצה הלאומית לכלכלה, מבקר המדינה וועדות שהוקמו על ידי המדינה כדי לקדם את התחרות בענף.
3. כאמור, התוצרת החקלאית היא ממוצרי היסוד של כל משק בית ממוצע, אך היא יקרה מאוד. בשנים האחרונות זינקו מחירי הפירות והירקות בישראל ביותר מ־80%, מה שהוביל לירידה של כ־20% בצריכתם על ידי הציבור - והדבר פוגע כמובן במיוחד בשכבות החלשות. מחירי הביצים בישראל הם מהגבוהים בעולם, והן יקרות בעשרות אחוזים מהמחיר הממוצע במדינות ה־OECD.
המחיר הגבוה של התוצרת החקלאית נובע בין היתר מה"מחלות" הקבועות של כשלי שוק - מכסים גבוהים מאוד והיעדר תחרות. הסרת חסמי היבוא, כפי שמתכנן פורר על פי החלטת ממשלה, תאפשר לצרכן גישה לתוצרת מגוונת. נוסף להורדת המחיר ולהתייעלות, צפוי היבוא לתרום גם למניעת מצב של חוסר על המדפים כפי שחווה ישראל מדי פעם (למשל חלב וביצים).
הבירוקרטיה כרגיל היא חסם גבוה: כדי לייבא מוצר חקלאי לישראל יש צורך ברישיון, ומדובר בהליך ארוך ומייגע הפרוס על פני שנים ללא הצדקה. ברירת המחדל היא כי יבוא חקלאי דורש אישור ייחודי. כך למשל אננס מקוסטה ריקה מקבל אישור אחד ושום מסין נזקק לאישור נוסף. הרפורמה בחקלאות אמורה לפשט את הליך קבלת האישור כך שיבואן שיצהיר וימציא אישור שאין במוצר המיובא את המזיקים שישראל נזהרת מהם יוכל לייבא אותו באופן חופשי. צמצום הבירוקרטיה המיותרת הוא בהחלט יעד הכרחי ויפה - אבל הכל ייפול על מבחן הביצוע.
בניגוד לזעקות השבר על "הרס החקלאות" ו"נטישת החקלאים", התכנון הוא לעבור מתמיכה עקיפה המוטלת על כתפי הצרכנים לתמיכה ישירה דרך קופת המדינה. כלומר לספק רשת ביטחון לחקלאים באמצעות תמיכה כספית ממשלתית ישירה, הרחבת הטבות מס דרך החוק לעידוד השקעות הון, תמיכה ייעודית לענף הביצים, הוזלת שירותים לחקלאי ומענקי חדשנות. כל זאת תוך הורדת יוקר המחיה עבור ציבור הצרכנים. תמיכה ישירה - ועל כך יש הסכמה - לעולם עדיפה על תמיכה עקיפה. טבעה של התמיכה העקיפה הוא שקשה לאמוד את עלותה, ושהיא מושתת בעיקר על השכבות החלשות (משפחות צעירות, משפחות מרובות ילדים, צרכני מזון בסיסי) דרך מחיר קצה גבוה לצרכן.
למשל, ענף הלול בישראל מתנהל כיום תחת תכנון ופיקוח ממשלתי הדוק דרך מועצת הלול. מנגנון מכסות הייצור מגביל את כמויות הביצים, משמר באופן שיטתי היצע נמוך וגורר כאמור מחיר גבוה לצרכן - כתוצאה מכך מחירי הביצים בישראל הם בין הגבוהים בעולם. על פי התכנון המדינה תמשיך לתמוך בלולנים, אך תעבור לתמיכה ישירה ושקופה מקופת המדינה במקום התכנון, שהוא "מס סמוי", המוטל על הצרכן ובמיוחד על משפחות חלשות. ביטול משטר התכנון העקיף ומעבר לסיוע ישיר הוא מהלך שנוסה זה מכבר בהצלחה ברובן המוחלט של מדינות העולם - תוך הוזלת המחיר לצרכן וקידום יעילות הענף.
4. בפורום קהלת בחנו כמה מהטענות של החקלאים לגבי השינויים המתוכננים. המחירים הגבוהים בגלל פערי התיווך שגובות רשתות השיווק: הרחבתי על זה בעבר ובחנתי את הסוגיה הזאת - אין שחר לטענות של שיעורי רווחיות יוצאת דופן באופן כללי ברשתות הקמעונאיות, וכוונתי לשיעורי הרווחיות הכוללים של מגוון המוצרים.
בנושא תוצרת חקלאית: ועדת המחירים המשותפת למשרד החקלאות ומשרד האוצר בחנה את הנושא בין השנים 2014־2019, ובסיום הבחינה פרסמה דוח מפורט שלפיו השוק אינו מאוד ריכוזי ורשתות השיווק אף מפסידות על מכירת ירקות. הרווחיות בפירות אומנם גבוהה יותר - אך בשקלול הכולל שולי הרווח של הרשתות עומדים על כ־3%, שהוא רווח סטנדרטי לשוק תחרותי.
ראיה לכך ניתן למצוא גם במחירי פירות וירקות "ישירות מהחקלאי לצרכן", שאינם נמוכים מאלה של רשתות השיווק. זאת ואף זאת, רשות התחרות מצאה כי חסמי ההתרחבות בשוק קמעונאות המזון נמוכים יחסית, ולכן הורדת מכסים צפויה להוזיל בכל מקרה את המחיר לצרכן. אם יש צורך ניתן לבחון את פערי התיווך מעת לעת כדי לבדוק שאינם עולים על הנדרש, אך זו אינה סיבה מספקת לחסימת השוק ליבוא ולפגיעה בצרכן.
פגיעה בביטחון התזונתי: מדינה קטנה כמו מדינת ישראל מייצרת כיום אחוזים בודדים של המזון שלה, וגם זאת באמצעות תשומות כמו נפט, שבעת משבר עוד פחות זמינות מהמזון עצמו. הביטחון התזונתי של ישראל בעת משבר יכול בכל מקרה לבוא רק מעתודות ולא מייצור חקלאי שוטף. גם מעצמות חקלאיות דוגמת ארה"ב וסין נשענות בעת שגרה בעיקר על עתודות של מזון ולא על תוצר חקלאי שוטף, שמבשיל רק בקיץ.
כמו כן, ממילא השינויים אינם צפויים לפגוע בביטחון התזונתי של ישראל, משום שימשיכו לתמוך בחקלאים באופן ישיר באמצעות תמיכה ממשלתית. יש יסוד להניח כי השינויים אף יחזקו את הביטחון התזונתי, שכן ביטול מכסות בלול צפוי להגביר את הייצור ופריסתו ברחבי הארץ, ופתיחת ערוצי יבוא תקל על פתרונות בעת משברים.
לישראל יש יתרון יחסי בחקלאות ולכן יש להגן עליו: יתרון יחסי של ענף כלכלי מסוים יוביל מעצמו לשגשוגו, כך שאין שום צורך לחסום אותו. החקלאים הישראלים הם בעלי יתרון יחסי אמיתי בייצור מזון ולא זקוקים להגנה בדמות חסמי היבוא ומכסות. דווקא הפניית המשאבים למחקר ופיתוח ותמיכות ישירות מושכלות יסייעו בקידום החקלאות הישראלית ובשמירה על יתרונותיה.
פגיעה בחקלאות היא פגיעה בהתיישבות: ההתיישבות היהודית באזורי ספר, ובכלל זה ההתיישבות היהודית החקלאית, אכן מחזקת את הריבונות היהודית במרחבי המדינה וראויה לעידוד מדינתי. אולם ההגנות הנוכחיות על החקלאות המקומית אינן משרתות בהכרח את המטרה הזאת. חלק הארי של ההגנות נוגע לתעשייה קלה שאין לה כל קשר מהותי להתיישבות (דוגמת רפת ולול), על חקלאות לא־יהודית ועל שטחים במרכז הארץ.
אין שום דבר רע בחקלאות מסוגים אלה, אבל אין גם כל סיבה לתת לה עדיפות מיוחדת על פני יתר ענפי המשק, תוך סבסוד והגנות המשיתים עלויות משמעותיות על כלל הציבור. תמיכה ממשלתית ישירה לפי קריטריונים מכווני מטרה לחקלאות ולענפים כלכליים אחרים המתאימים לכל אזור - תשרת טוב יותר את המטרה של עידוד ההתיישבות.
5. החקלאים מדברים לא מעט על רווחים של אחרים, כנראה בניסיון להסיט את האש מהדיון העקרוני על שינויים בכל מבנה ענף החקלאות. אלא שבעוד הדוחות הכספיים של הרשתות הקמעונאיות הגדולות גלויים וחשופים מעצם היותן חברות שמניותיהן נסחרות בבורסה (שופרסל, רמי לוי), הרי שהמגזר החקלאי אינו שקוף ואיש אינו יודע מה רווחיותו.
נכון שזה מגזר מאוד מגוון ויש בו למשל שונות גבוהה בין משקים קטנים לגדולים. אלא שיש כמה מקרים מובהקים שכל הטיעונים של יישובי ספר ופגיעה בהתיישבות לא רק שמחזיקים מים, אלא אף מגוחכים. אני מתכוון לענף החלב, שגם בו יש תכנון ריכוזי של מכסות וכד' באמצעות מועצת החלב.
ייצור החלב בישראל מתבצע ברפתות בשני מגזרי ייצור שונים: המגזר השיתופי, הכולל קיבוצים ומושבים המהווים את הרוב, והמגזר המשפחתי, הכולל מושבים שאינם שיתופיים. בעוד הרפתות הקטנות נאבקות על הישרדותן ומפעם לפעם מופיעות ידיעות על סגירתן, רובן המוחלט של הרפתות במגזר השיתופי רווחיות. וזה הגיוני: יש יתרון לגודל.
על פי הערכות, רפתות גדולות כמו רפת חוף השרון (בעלות משותפת של געש, שפיים ויקום), רפת גל ים (כפר גליקסון) ועוד, שמרביתן בבעלות קיבוצים, הן בעלות רווחות גבוהה מאוד, אבל איש אינו יודע את הנתונים לאשורם - הם לא גלויים - אבל הרווחיות שם מוערכת כגבוהה מאוד. לחלקם כמובן אין שום קשר ל"התחזקות" ההתיישבות.
המשמעות היא כזאת: כיוון שחלק מהרפתות הפסדיות או מאוזנות - מחיר החלב הגולמי שנקבע בהסדרים בחסות הממשלה הוא גבוה יחסית כדי לסבסד את הפעילויות ההפסדיות. כך יוצא שהרפתות הגדולות בבעלות הקיבוצים חוגגות במשך שנים ארוכות על מחיר חלב גולמי מנופח יחסית - וזה על חשבון הציבור - אבל הציבור לא חשוף לכך. הן יכולות להמשיך להפנות אצבע מאשימה למחלבות (תנובה, שטראוס, טרה) או לרשתות הקמעונאיות, אבל האמת היא שכמה רפתות גדולות הן גורם רווחי מאוד בשרשרת הייצור. לא שיש לי משהו נגד רווחים, נהפוך הוא, אבל הצביעות והניסיון לגנוב את הדעת הם שמרתיחים.
6. אני מאחל לשר החקלאות פורר שיצליח לקדם במשהו את הרפורמה, אבל אני לא אופטימי במיוחד - והלוואי שאתבדה. המבנה הפריך של הממשלה, הכוח הרב שיש לכל חלק בה, הגב שמקבל הלובי החקלאי משורה ארוכה של חברי כנסת בממשלה - אינם אותות מבשרי טובות. יש פה יותר מדי כוחות, יותר מדי חברי כנסת, יותר מדי אינטרסים זרים - שיעשו את הכל לטרפד, למסמס ולדחות את השינויים המתוכננים, אפילו אם יעברו רשמית.
החלטות רשמיות של ממשלה ורפורמות שעוברות את הכנסת מעולם לא היו ערובה לביצוען. למרבה הצער גם התקשורת ברובה לא עם פורר. החלוקה האבסורדית והפשטנית ל"רעים" ו"טובים" בעקבות מהלכים מהסוג הזה הציבה אותו בעמדה של "הרעים", של מי שפוגע בחקלאים, הורס את החקלאות והורס את הציונות ואת ההתיישבות. זה מה שקורה כשהפופוליזם מהסוג של מרב מיכאלי חוגג. הצרכנים הרי יכולים ללכת לעזאזל.