ביום שישי שעבר הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים העיתונאי מנשה שאול. בחלקה השוכנת בפאתי אולם קברים מואר באור יקרות, בדומה לבית שמחות, הוא מצא מנוחה נכונה. שאול (87) מוכר למעטים בישראל, אבל בעולם הערבי הכירו אותו מיליונים. הוא היה הפרשן לענייני ערבים של קול ישראל בערבית בעידן המלחמות שבהן שימשה התחנה כלי מאבק בשידורי התעמולה של מדינות ערב.

הוא וחבריו, שרובם כבר לא איתנו, ניהלו לוחמת מידע עוד לפני שהמילה "סייבר" באה לעולם ודיברו על ההמונים במדינות ערב מעל ראשי שליטיהם. בתוכניתו "שקרים ואמיתות", ששודרה בשנות ה־60 וה־70, פעל שאול כדי להפריך את טענות האויב או למצוא בהן סיבה ללגלוג. הם היו עיתונאים מגויסים, כפי שעיתונאים אינם צריכים להיות, אבל ידעו לעשות זאת בידע רב ובחן.

מרבים לומר על אנשים כאלה כי אין עוד כמותם. לגביו נכונה האמירה שבעתיים. בעידן שבו כולם בעלי דעה, הוא היה בר־דעת. כשנטש את מולדתו ב־1951, בגיל 17, היה בחור משכיל וסקרן. לכאן הביא ידע עשיר בתרבות ערב, הבנה מפוכחת שלה ואמפתיה. אולי בגלל מה שיסופר להלן.

לפני שנה, בעיצומה של אחת מתקופות הסגר, ראיינתי אותו על ימי ילדותו. הוא נולד בעיר עמארה ב־1934, ואחרי כמה שנים עקרה משפחתו לבצרה. לאביו, נסים אסחייק, הייתה חנות למוצרי תפירה ופריטים לבית, והוא, הילד מנשה, בילה ימים רבים במחיצתו. מן השנים ההן, בבצרה של המנדט הבריטי, הוא נשא זיכרונות רבים, אבל אחד מסיפוריו התעלה על כולם. זהו אותו לילה במאי 1941, שבו ניצלו חיי המשפחה מהמון מוסת. הסיפור הזה הוא רגע פעוט בהיסטוריה, המובא כאן מכלי ראשון. אף שהיה בן 6 וחצי, הוא זכר את רוב פרטיו.

מעשי הטבח שכונו "פרהוד" קרו בבגדד, אבל ניצניהם החלו בבצרה שלושה שבועות לפני כן. אומנם לא נרשמו שם הרוגים, הודות להתערבות מהירה של הבריטים, אבל הגורל המר היה קרוב. הימים היו ימי מלחמה: הצבא הבריטי יצא למערכה נגד צבא עיראק, בעקבות הפיכה צבאית שבה הדיחה חבורת קצינים את יורש העצר ותפסה את השלטון. הקצינים היו פרו־נאצים, ובריטניה חששה כי בעיצומה של המלחמה באירופה יאגפו אותה אויביה הגרמנים הרחק משם - במסופוטמיה.

אירועי הביזה תפסו את משפחתו במהלך שיפוץ ארוך בביתם, שאילץ אותם לעקור למשך שנה לבית מגורים זמני. השכונה הייתה בעלת רוב שיעי, והם היו המשפחה היהודית היחידה. רחוב רצוף חנויות, "כמו שוק הכרמל, אבל יותר ארוך", הוא נזכר.

אותו יום התארחו בביתם קרובי משפחה מעיר אחרת. בסך הכל נקבצו בו 13 נפשות. היה זה באישון ליל, כאשר המון מוסת החל להתקדם לעבר השוק. בני המשפחה ואורחיהם צפו במתרחש מן החלון והתחלחלו. "שמענו רעש ודפיקות בדלת", הוא סיפר, "אבי ניגש למרפסת וראה כמאתיים איש עם גרזינים ופטישים. הוא יצא לחלון המרפסת, ואיים עליהם באקדח דמה. זה היה מצית של סיגריות. יש ביטוי בערבית - 'אמלי בטונכם דוח'אן', תסתלקו, או שאני אמלא את הבטן שלכם בעשן. הם הלכו, אבל אבי אמר שהם יחזרו עם נשק".

מנהג הוא בחברות שבטים כי לכל קהילה יש גביר. מישהו רם מעלה שדואג להם ומשמש איש הקשר עם סמכויות גבוהות, ובתמורה הם סרים למרותו. הגביר של רחוב השוק היה עבד אל־רזאק אלחמאמצ'י. שיעי בעל נכסים, בהם גם חמאם ידוע, בית מרחץ, שממנו נגזר שמו. משפחות שאול וחמאמצ'י חלקו גג משותף, שהופרד בפרגוד של פח עבה.

מנשה שאול (צילום: באדיבות המשפחה)
מנשה שאול (צילום: באדיבות המשפחה)


"השעה הייתה 4 לפנות בוקר, ואבא דפק בכוח על הפח. השייח' בא וענה לו מעברו השני. הם לא רואים זה את זה, ומדברים. אבי אמר לו: 'אני זקוק לחסותך'. חמאמצ'י ענה: 'אני לא יכול לדבר איתך כשאיני רואה אותך'. בינתיים ההמון חזר חמוש, כמו שאבא אמר".

יריות החלו להישמע ברחוב. התברר כי הפורעים ניסו לפצח את מנעול הבית. "היו לו ארבעה שומרים בלוצ'סטאנים. הוא קרא להם, הורה להם לחתוך את הפח, ואז ראה את אבי. הוא ביקש מהם להעביר את אבי לצד השני כדי שיוכל לדבר איתו. אני הזדנבתי אחריו וראיתי הכל. אבי עבר לגג שלהם, כרע ברך לרגלי השייח', הרכין את הראש ובכה".

80 שנה חלפו מאז אותו רגע, ועדיין, קולו נסדק כשתיאר את האירועים. "הוא אמר לו - תן לנו למות, אבל תציל את הילדים והנשים. ואז הוסיף: 'אנא ואקֵע דח'יל', אני בא אליך כמבקש הגנה. השייח' ענה לו: אשאיר אתכם (בחיים), (אחרת) מה אגיד אחר כך לילדים שלכם? זה היה הסימן שהוא מוכן להציל אותנו. הוא נתן הוראה לשומרים להעביר את כולם, דרך הגג, לבית שלו. שתי המשפחות, והילדים, בפיג'מות, קמו ועברו בשקט אליו. והילדים בוכים, גם הנשים".

רעייתו של חמאמצ'י הובילה את הילדים והנשים למרתף ביתה, שם היו מוגנים יותר. מנשה נותר עם אביו נסים ובעל הבית, שחיכו לפורעים בגרם המדרגות של המבנה. אל־חמאמצ'י עמד שם עם ארבעת השומרים שלו, חמושים ברובים, ושלושת ילדיו, צעירים מעל גיל 20, שאחזו אקדחים. האספסוף נכנס בשער הבניין, ופגש בשייח' ושומריו.

"הוא אמר להם, מה אתם רוצים? אמרו, רק את הנשים. השייח' אמר, 'אתם יכולים לקחת הכל, אבל רק אחרי שאני ושלושת ילדיי וארבעת השומרים שלי נמות בהגנה עליהם'. אחד מהם אמר: למה, אלה יהודים. השייח' ענה: 'הם ביקשו חסות ונתתי. אם תפגעו בהם, אתם פוגעים בי. קחו את כל הרכוש והזהב ולכו מכאן'".

הפורעים נכנסו לביתם של היהודים ורוקנו את תכולתו. אבל בני המשפחה ניצלו. עם עלות השחר נכנס כוח בריטי לרחוב השוק והטיל עוצר על השכונה. 13 היהודים, רובם ילדים, יחפים, יצאו מבית המחסה והחלו לצעוד לבית קרוב משפחה, ששכן באזור בטוח של בצרה. "חיילים הודים עם זקנים, סיקים, הלכו בטור משני צדי הרחוב וליוו אותנו עד לגשר, שבו שכנו כוחות בריטיים".

"הסיפור השפיע עליי כל חיי", הוא סיכם, "למדתי שיש לקחת בחשבון את שני הצדדים. לעוינים אותנו יש להתכונן, ואת הצד החיובי לעודד. עיוור מי שרואה צד אחד בלבד".

עשור אחרי הלילה ההוא עלו מנשה שאול, הוריו ואחיו ארצה. לימים, הוא הצטרף לקול ישראל בערבית ושימש אחד מעמודי התווך של התחנה. השבוע סיפר ארנון גרוס, עיתונאי ומזרחן שעבד לצדו, על אירוע שקרה כמה שנים אחרי החתימה על הסכם השלום עם מצרים. שאול הוצב בקהיר, והתארח במשרדי רשות השידור המצרית. כשחלף על פני אחד החדרים, סיפרו לו המארחים כי החדר שימש משרד עבור אחמד סעיד. סעיד היה הקריין המיתולוגי של "קול ערב", תחנת השידור שפעלה תחת משטר נאצר. הוא קרא להשמדת ישראל והכריז בבטחה על בואה, אבל בייש את עצמו ואת שולחיו בטענות הכזב הרבות שהשמיע על ניצחון הצבא המצרי ב־67'.

"הוא שאל את מארחיו, 'אפשר לשבת על הכיסא שלו?'", סיפר גרוס על שאול. "הם אמרו לו 'כן', ואז הוא ניגש לכיסא, התיישב עליו בנחת ואמר: 'אני חש ניצחון'".

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל