האמן דוד ריב הציג במוזיאון רמת גן יצירה, ובה חרדי נשען על הכותל. הכיתוב היה "ירושלים של זהב, ירושלים של חרא". הציור לא מצא חן בעיני ראש העיר כרמל שאמה הכהן והוא דרש להסירו. מקהלת המחאות הרגילה קמה נגדו. הסיפור התגלגל לבית המשפט כאשר האגודה לזכויות האזרח הגישה עתירה נגד החלטת ראש העיר.
השופט החליט כי הוא דוחה את העתירה וכי "ירושלים" (שם היצירה) תוסר מקירות המוזיאון "משום שההחלטה על הסרת היצירה הייתה של הוועד המנהל של המוזיאון ולא של ראש העירייה כרמל שאמה הכהן, שלו אין כל סמכות להתערב".
עד כאן משפטיזציה בשירות בירוקרטיזציה של היררכיזציה בתהליך קבלת החלטות. מכאן אילך מסע אפולוגטי מייגע של אותו שופט.
"לטעמי", אמר השופט, "לא מאוחר וניתן לשקול על ידי הוועד המנהל של המוזיאון, בטרם הוצאת התמונה מהמוזיאון, אפשרות של חלופה פחות דרסטית שתיתן מענה מחד לחופש האמנות, ומאידך לצמצום משמעותי של הפגיעה ברגשות הציבור ולהסרת החשש של הפגיעה הקשה האפשרית בשמו של המוזיאון והצגת יצירות אמנות בו בתערוכה הנוכחית ובעתיד".
והוא סיים בבדיחה: "לו יצוין לדוגמה שהיצירה תוצג בחדר סגור, באופן שהיא לא תהיה גלויה וחשופה לציבור המבקרים במוזיאון ורק מי שיחפוץ בכך ממבקרי המוזיאון יוכל להיכנס לחדר ולצפות בה, כאשר בחוץ יהיה שלט אזהרה מפני אפשרות לפגיעה ברגשות".
מכאן היישר למציאות חיינו כאזרחי ישראל והעולם. בסך הכל מדובר באמנות. אומרים שאמנות מסוגלת לתווך לאדם מיני תובנות או רגשות שלא ניתן לחוותם בשום צורה אחרת של ביטוי אנושי. להבנתי הדלה, מי שמתעקש לחוות ו/או ללמוד על מנת להגיע לתובנות הנכונות ראוי שיקרא מחקרים, יעקוב אחרי חדשות ויצפה בחומרים דוקומנטריים. אסתטיקה? מי שאמרו ש"על טעם ועל ריח אין מה להתווכח" - לא נחשפו לאמנות מודרנית ולמיצגים של תלולית חרא דקורטיבית.
יש לאמנות ערכים כלכליים, אופנתיים, בידוריים, ואפילו פוליטיים, והמקרה של ריב ושאמה הכהן נופל בקטגוריה של אמנות פוליטית מול עסקנות פוליטית. שניהם במקרה הזה מעין פוליטיקאים שדוחפים את האג'נדה שלהם, כל אחד בדרכו שלו ומטעמיו שלו. החלק המכעיס הוא שהקטע הזה נכנס אוטומטית לקופסה של מזרחים מול אשכנזים. לכאורה במאבק הזה ניצח שאמה הכהן. מצד שני, כמו באימוני קרב מגע, החלש עושה שימוש בכוחו של החזק, שמכה בו, כדי לגרור אותו עם כיוון המכה ולהפילו.
ריב ממנף את הריב באמצעות ייצור נפח תקשורתי. אישית, הוא כמובן לא עושה מאומה. זה המכניזם שפועל אוטומטית במאבק על הזהות, כלומר על התוצאות בקלפי. שאמה הכהן קורץ לקהל שלו, ריב לשלו, ושניהם מרוויחים את הנקודה שלהם בקרב הציבור שלהם. האמנות במקרה הזה עשתה את היומית הפוליטית שלה. הציור עצמו? אין לי שמץ.