שעות לפני פרסום פרטי ההתרסקות הטרגית של המסוק ליד חיפה, אנשי ציבור וגולשים מן השורה הפרו את הוראות הצנזורה והפיצו מידע לגבי מצבם של החיילים. רובו היה שגוי, מן הסתם. בהתחלה יו"ר ועדת חוץ וביטחון רם בן ברק הדהד פרסום שקרי על כך ששלושת החיילים חולצו בשלום. אחר כך ח״כ דודי אמסלם שיתף ששניים מהם נספו ואחד נפצע. בהמשך שניהם פרסמו התנצלות, כי אין תנחומים בפרסום שגוי או מוקדם לפני שבני משפחה מיודעים לגבי יקיריהם, אלא רק עוד פגיעה.

כולם נרעשו מחוסר היכולת לכבד איסור פרסום, ומלך ההסברה לשעבר, שר התפוצות נחמן שי, אפילו אמר בצער שתם העידן שבו אפשר להסתיר מידע. גם אם מאוד רוצים לחכות ולוודא שקודם כל מודיעים למשפחות, צריך לקבל ש"זאת המציאות בעידן הרשתות החברתיות".

המדהים הוא לראות באיזו קלות אנחנו מרכינים ראש בפני כוחות הטוויטר, שלכאורה אמורים להכפיף אליהם כל ערך אחר שלנו. כאילו אנחנו, בני האדם הפשוטים, צריכים לקבל את מרות הכללים שנקבעו ברשתות החברתיות הקדושות ולשנות את הערכים שלנו בהתאם. אבל מי אמור לתקן את המציאות הכאוטית שנוצרה, ומי שולט במי? הרשתות בנו או אנחנו בהן?

המהירות שבה עובר המידע, בין שהוא נכון, שגוי או מזויף, גוררת תגובות אימפולסיביות ממי שחושש להישאר מאחור. ככל שעובר הזמן, אנחנו כאילו דורשים מעצמנו יותר אימפולסיביות כדי להתאים את עצמנו לקצב החדש של המפלצת החברתית, במקום להבין שהקצב המוגבר פוגע בערכי התרבות שלנו ובמה שאנחנו מקדשים, ולחשוב איך מגיעים למצב שבו ממתנים את האימפולסיביות.

בבוקר שאחרי, כשפורסמו שמותיהם ותמונותיהם של הנספים, הלב נשבר. חייכנים, אמיצים ויפים, מטובי בנינו. הערכים הישראליים הבסיסיים ביותר הם הרכנת ראש לאומית על כל חייל שנלקח מאיתנו, וכבוד עצום למשפחה שהקריבה את היקר לה מכל למען הכלל. עדיין, משום מה אנחנו מכבדים יותר את צורך התגובה הנמהרת ומגלים כלפיה הבנה, כדי להתאים את עצמנו לקצב הרשת.

כדי להקל על עצמנו אנחנו טוענים שבסופו של דבר מדובר בהגנה על חופש הביטוי, או על קדושת האמת, אבל בפועל אנחנו מגינים על קדושת הפייק ניוז וחופש האימפולסיביות. האימפולסיביות שלחה את זרועותיה לקרבי התרבות שלנו. היא מה שמביא את העיתונות לפרסם סיפורים חצי אפויים, והיא גם מה שמביא חבר כנסת כזה או אחר לגדף ולטנף במליאה, כאחרון הבסטיונרים. היא זו שמביאה לחוסר כבוד לערכים בסיסיים, בין שזה קדושת האמת, רגשות משפחות שכולות, או בעלי תפקידים ממלכתיים במדינה.

איך משמרים כבוד לערכים שמהווים את הדבק שמחבר בינינו, ואת הדלק שמניע אותנו כחברה? קשה מאוד לעשות את זה אם לא נושמים בין מחשבה למעשה. עם כל הכבוד ליכולת לשלוף תגובה במהירות האור, יש ערך גדול לאיפוק, לשיקול דעת. זהו המקור שלנו לגדילה. לכן מקומם במיוחד כשזה קורה לחברי כנסת וחברי ממשלה. הם אמורים לגזום מנגנונים שגדלו פרא, למצוא פתרונות לבעיות חדשות שצצות לצד הקדמה.

העניין הוא לא ההתנצלות שאמורה לנקות את תדמיתם, אלא איך הם יוודאו שזה לא יקרה שוב בפעם הבאה. במקרה של בן ברק מדובר במעידה, אבל במקרה של אמסלם מדובר בתפיסת חיים. בבוקר זו השתלחות מופרעת ביו"ר הכנסת מיקי לוי, ובערב הפרת איסור פרסום על מות חיילים. הוא אומנם התנצל כי הבין שחצה קו אדום, אבל ההתנהגות שלו מנסה בעיקשות להזיז שוב ושוב את הקווים האדומים.