קמתם עם מצב רוח לדעות לא פופולריות ושחיטת פרות קדושות? יופי, הגעתם למקום הנכון, כי אנו עומדים להתחצף ולהעביר ביקורת על "הטרגדיה של מקבת", עיבוד של אחד הבמאים המוערכים בדורנו לקלאסיקה של אחד המחזאים המהוללים אי–פעם.
הבמאי הוא ג'ואל כהן, שעד כה פעל עם אחיו איתן. האח הגדול לקח הפסקה מעשייה קולנועית עד הודעה חדשה, והותיר את החלק השני של הצמד לנסות את כוחו במופע סולו. המחזאי הוא וויליאם שייקספיר, שיצירותיו הן בסיס לסרטים עוד מראשית הקולנוע האילם. הפעם מדובר ב"מקבת", אחת הטרגדיות הכי קאנוניות שלו, שיש לה יתרון נוסף - מדובר בטקסט קצר יחסית, שלא מחייב עיבודים אפיים סטייל "המלט" של קנת בראנה, שנמשך בזמנו ארבע שעות.
וכך, "הטרגדיה של מקבת" של כהן משתרע על פני כ–100 דקות בלבד, ובימינו צריך לשפשף את העיניים כשניגשים לאולם ונתקלים בסרט באורך כזה. אך כידוע, אין קשר בין אורך בפועל ותחושת הזמן של הצופה, כשם שהטמפרטורה על הנייר יכולה להיות עשר מעלות ולמעשה תרגיש שחם או קר יותר. למרבה האכזבה, זה נכון גם לגבי העיבוד המדובר הזה, שמתגלה כמייגע, מתיש ומשעמם להפליא, כמו תור שלא מתקדם לבדיקת קורונה.
הסרט עולה אצלנו להקרנות מצומצמות בקולנוע לב, ומסוף השבוע הבא יהיה זמין באפל TV פלוס, שפרשה את חסותה על הפרויקט. זו אחת הפעמים הראשונות שבהן סרט על פי מחזה של שייקספיר נוצר בידי שירות סטרימינג. אבל כמובן שהמחזות שלו בכלל, ו"מקבת" בפרט, היו השראה להרבה סדרות מודרניות, למשל "משחקי הכס" ו"בית הקלפים".
“מקבת" נשאר רלוונטי כל כך הרבה שנים, משום שהוא מציג סיפור בסיסי למדי, שעוסק בסוגיות על־זמניות כמו התאווה לכוח והכוח המשחית של השלטון. המחזה, וגם הסרט, מתארים את מסלולו הטרגי של הגיבור ושל זוגתו, ליידי מקבת, המתגלה כשאפתנית וחסרת עכבות עוד יותר ממנו. יחדיו הם משאירים שובל של גופות בדרך למעלה. את הדרך הזו מלוות שלוש מכשפות, וכדאי לשים לב לאותיות הקטנות בנבואות שלהן לגבי עתיד הדמויות.
כהן, אשף הכתיבה החדה והשנונה, שומר על הטקסט המקורי של שייקספיר, עם אנגלית שנשמעת שונה לחלוטין ולמעשה כמו שפה אחרת לגמרי מהאנגלית המודרנית שהייתה בסרטיו הקודמים. עם זאת, יש הבדל אחד לעומת המקור וגרסאות קולנועיות קודמות שלו. הפעם, הליהוק הופך את הדמויות למבוגרות יותר. את ליידי מקבת מגלמת זוגתו של התסריטאי־במאי, פרנסס מקדורמנד, ואת מקבת עצמו מגלם דנזל וושינגטון, שניהם בשנות ה־60 לחייהם. זה גם מוביל לשינוי קטן אך מהותי לעומת הטקסט המקורי.
בניגוד לעיבוד הקולנועי הקודם של המחזה, שבו כיכבו מייקל פסבנדר ומריון קוטיאר, ובהתאם לטרנד החם של הקולנוע האמריקאי־בריטי בשנה האחרונה, "הטרגדיה של מקבת" צולם בשחור־לבן. ברונו דלבונל הצרפתי, שהחליף את רוג'ר דיקינס בעשור האחרון כצלם הכמעט־קבוע של ג'ואל ואיתן כהן (חוץ מאשר ב"יחי הקיסר"), מעניק לטקסט פרשנות ויזואלית שונה מהרגיל. הפעם, התוצאה נראית כמו סרט אימה אקספרסיוניסטי, בסגנון הקולנוע הגרמני של שנות ה־30.
ביחס לסרטים הקודמים של הקולנוען הפורה, ההבדל הדרמטי ביותר הוא שכאן אין ולו טיפה של הומור או אירוניה. "הטרגדיה של מקבת" נפוח ופומפוזי - בדיוק מסוג היצירות שגיבורי הסרטים של האחים כהן היו לועגים להן. הסרט עולה גם בסטרימינג, אך ראיתי אותו על מסך גדול, וזה לא שינה. החוויה תיאטרלית לחלוטין. מאולצות מכל הן תצוגות המשחק. מקדורמנד קטפה את האוסקר בשנה שעברה על "ארץ נוודים", ונראה כי "הטרגדיה של מקבת" עושה כל מאמץ שהיא תזכה שוב. את הפסלון לשחקן הטוב ביותר מעניקה הזוכה הקודמת בפרס השחקנית, וניכר גם הניסיון לדאוג לכך שהיא תעניק אותו לשותפה כאן, דנזל וושינגטון. בפועל, שניהם מפגינים שתיים מהתצוגות הכי מאובנות וחסרות חיים בקריירה המפוארת שלהם.
מירי רגב בחרה בזמנו בצ'כוב כדי להפגין את הבוז שלה לממסד המיושן. חבל שלא בחרה בשייקספיר. הייתי בהצגות בתיאטרון השייקספירי ושרדתי כדי לספר. קשה לחשוב על בחירה יותר יומרנית ומתנשאת מאשר לשמור את הטקסט שלו כפי שהוא, וכפי שכהן עשה כאן.
הפתרון המתבקש הוא לכסות את האוזניים ולנסות לפחות ליהנות ממה שרואים ולא שומעים. הצרה היא שהצד הוויזואלי של הסרט מתבסס על מחוות זולות וריקות - עורבים מעופפים, רוח נושבת ופואטיקה בנאלית שכזו.
כמו במקרה של סטיבן ספילברג ו"סיפור הפרברים", ג'ואל כהן לא חייב לנו הסברים. למה לעבד את מקבת בפעם האלף? מי צריך את זה? הוא אחד הקולנוענים הנפלאים בדורנו, אנחנו חייבים לו שעות של עונג, ומותר לו לעשות מה שהוא רוצה. אך מותר גם לסרב להשתחוות בפניו באופן אוטומטי. "הטרגדיה של מקבת" הוא בעיניי סרט מחריד ומקומם, ונותר רק לסיים באזהרת מסע על משקל הטקסט המקורי - "לפי דגדוג אגודליי / משהו רע קרב אליי / מנעול נפתח, זה המפתן / איתן כהן ברח בזמן".
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!