ראש הלשכה המדינית של חמאס, אסמאעיל הנייה, אמר השבוע לערוץ אל־ג'זירה כי הוא ואנשיו יאלצו את ישראל לשחרר אסירים, גם אם בניגוד לרצונה. "יש לנו ארבעה שבויים", אמר הנייה, "ואם ישראל לא תשתכנע, נגביר את כוחנו באמצעות זרועותינו בכל מקום".

הנייה אמר את דבריו על רקע הקיפאון במו"מ עם ישראל לעסקת חילופין. לפלסטינים אלפי אסירים בכלא הישראלי, ובניגוד אלינו, המתייחסים אליהם כאל רוצחים ושופכי דמים, במחנה הפלסטיני רואים בהם גיבורים ודוחקים בהנהגה לשחררם. החברה הישראלית פיתחה אדישות לגורל הדר גולדין, אורון שאול ושני האזרחים אברה מנגיסטו והישאם א־סייד. לארבע המשפחות הללו אין, למרבה הצער, כל קלף שבעזרתו ילחצו על הממשלה לקדם את העסקה. לא כך בצד השני. אצלם, האסירים היא סוגיה בוערת ונושא מרכזי בשיח הפוליטי.

בחמאס חשים זאת היטב, מאחר שהלחץ הציבורי מופעל ישירות עליהם. על כן הם מדליפים מעת לעת פרטים מתוך השיחות. מטרתם להראות עשייה, וגם לטעת תקווה כלשהי בקרב המשפחות, אף אם תהיה זמנית. לרוב, ההדלפות הללו מקדימות את זמנן, או שהן מופרזות. מה שלא מופרז הוא המוטיבציה של חמאס לחטוף חיילים חיים.

בחמאס יודעים כי רק באמצעות חייל חי, כפי שנעשה במקרה של גלעד שליט, יצליחו לשחרר מהכלא אסירים פלסטינים. בלעדיו, ישראל לא תזוז מעמדותיה, והשנים יחלפו ללא עסקה. עוד שתי אמיתות מחדרי חדרים ידועות לחמאס היטב. המתווכים המצרים מאסו במו"מ הזה, כי שני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם כבר שנים ללא תזוזה. למצרים צרכים ואינטרסים מגוונים ביחסיהם עם ישראל, וככל שהמו"מ מדשדש, כך הם נוטים להשליך את יהבם ומרצם במקומות אחרים.

אברה מנגיסטו, אורון שאול, הדר גולדין (צילום: דובר צה''ל,באדיבות המשפחה)
אברה מנגיסטו, אורון שאול, הדר גולדין (צילום: דובר צה''ל,באדיבות המשפחה)


הנקודה השנייה הגלעדיא מערכת היחסים הסבוכה בין חמאס למצרים. בשנה האחרונה הגיעו הדברים לשיא, כאשר צמרת חמאס האשימה את המצרים בהעברת מידע בלתי מדויק למערכת הביטחון בישראל. קיצורו של דבר, מנגנון התיווך לעסקה - למעט פעמיים או שלוש שבהן ניחנו הצדדים ברגע של רצון טוב מאז 2014 - תקוע או לוקה בחסר.

ככל שחולפות השנים באין עסקה, גובר התסכול אצל חמאס, ובהתאם לכך הצורך לספק את הציבור ואת משפחות האסירים. התסכול הזה מנתב אותם לפתרון היחידי, בהיעדר ערוץ דיפלומטי, והוא חטיפה של חייל לצורכי מיקוח. על ישראל מוטלת חובה להתייחס לדברי הנייה כאל התרעה על חטיפה. אין הצהרת כוונות מפורשת יותר, ואף מפי העומד בצמרת. העובדה שכבר 15 שנה ויותר הם לא עשו כך אינה מבטלת את דבריו. חמאס רוצה להניח ידה על הטרף, ומבחינתה יפה שעה אחת קודם.

הרצח שלא נשכח

ביום ראשון השבוע הלך לעולמו מרדכי בן פורת, מראשי המחתרת היהודית בעיראק. הוא היה בן 98. בן פורת כיהן כשר בממשלת שמיר, כחבר כנסת, וקודם לכך כראש עיריית אור יהודה, אבל לשיאו הגיע בצעירותו בבגדד. בהיותו בן 26, קצין צעיר בצה"ל, הוא נשלח חזרה למולדתו, ולצד כמה חברים נוספים ארגן את המבצע להעלאת היהודים.

רבות נאמר על מבצע עזרא ונחמיה, אבל ספק אם נכתב די. לא כדי להלל את מבצעיו, אלא כדי להתפעם ממהלך ההיסטוריה. מי שילך וינבור בעדויות מימי התקופה, בהליכי קבלת ההחלטות, בפרוטוקולים של ישיבות ממשלה ובמברקים דיפלומטיים, עדיין יתקשה להבין כיצד עלה בידיהם לתפוס בציציותיהם 120 אלף יהודים ולעשותם אזרחים במדינה חדשה כמעט בן לילה. עובדה מפתיעה היא כי ממשלת בן־גוריון סירבה תחילה לקלוט את יהודי עיראק בעיתוי שקבעו לה בן פורת וחבריו, בשל מיעוט אמצעים. אפילו אוהלים לא היו.

אומרים עליה שהייתה עלייה ציונית, ועל כן בוצעה כה בהצלחה. אינני בטוח כי רבבות היהודים הללו היו חדורים אהבה לציון, או תודעה פוליטית בכלל, בזמן שהחליטו לארוז את מיטלטליהם. שלמה הלל, שאין ספק כי היה ציוני, סיפר לי באחד הראיונות האחרונים בחייו כי לפני שהוחל בהטסת העולים, הוא העריך כי 60 אלף מהם יגיעו ארצה, והיה האופטימי מכל חבריו. "אחד יעזוב, וחברו לא ירצה להישאר לבד, אז ילך גם הוא. השלישי יראה את שניהם, ויעשה כמותם מחוסר ברירה", כך הלל. החשש להישאר מאחור היה המנוע העיקרי בהחלטתם לעזוב. אבל הביקוש הגואה יצר בעיה לכל העוסקים במשימה, ותפס את המחתרת ואת המדינה מאותגרות ללא הכנה.

כתם אחד רדף את בן פורת בחייו ובמותו: פרשת הפצצות. בעיצומה של העלייה הוטלו פצצות בארבעה מקומות שבהם פעלו או שהו יהודים. במקרה אחד, בית הכנסת ע"ש מסעודה שמטוב, נהרגו שני יהודים. שמועה נפוצה שנים בודדות לאחר מכן וייחסה את הפיגוע למחתרת, וזאת כדי לזרז את היהודים לצאת. בן פורת, כמי שעמד בראש המבצע, טען להגנתו כי היה זה פשע שנאה בידי מקומיים, ולא עבודה עברית. ללא הועיל. הטענות נפוצו ברשתות החברתיות גם השבוע, יצריות ומלאות נחישות כאילו קרה הדבר אתמול ולא לפני 71 שנה.

בינואר 1951, שבו אירע הפיגוע הקטלני, לא הייתה כל בעיה במוטיבציה של יהודים לעלות. העלייה הייתה בשיאה. עד כדי כך, שלפעמים המריאו שלוש טיסות ביום. יהודים הגיעו מכל רחבי עיראק עם מזוודותיהם, נתקעו בבגדד ללא פרנסה או חסכונות, ורק חיכו להודעה כי טיסתם באה. ממשלת ישראל לא התלהבה מעיתוי המפעל, אבל בלחץ המחתרת, והודות לאווירה הסוערת שהלכה וגברה וסיכנה את חיי היהודים, נאלצה להגדיל משמעותית את המכסה החודשית של עולים מעיראק.

חלק מספורט ההאשמות הזה הוא המשך הפוליטיקה העיראקית באמצעים אחרים. כפי ששם הם נחלקו ביניהם לקומוניסטים וציונים, כך היום משמש הפיגוע ההוא כלי ניגוח כלפי בן פורת, שמצא את מקומו באגף בוני המדינה ולא הצטרף למבקרי המפעל הציוני. אם הוא וחבריו יזמו את הפיגוע בבית הכנסת, מגיע להם שנבוא עמם חשבון. ועדיין, עומד לזכותם מפעל העלייה הגדול שאותו הובילו, והוא מאפיל כצל הרים על הכשל המוסרי.

צאו ולמדו כמה מורכבת הייתה משימתם וכיצד תמרנו את הספינה. בירושלים ובגדד פעלו אז שתי ממשלות שבריריות ונטולות יסוד כלכלי, שקיבלו החלטות תחת לחץ ועצבנות רבה. רבבות יהודים כועסים וממורמרים הדביקו את ראשי הקהילה אל הקיר בתביעה לעזוב מהר ככל האפשר, אף שישראל הגבילה את מספר הטיסות אליה. וברקע פעלו בעיראק מפלגות, עיתונים וקצינים שחזרו מן המלחמה בפלסטין מובסים ופיתחו שנאה כלפי היהודים.

מטיחי האשמה על יד יהודית שיזמה את הרצח מעוררים השתאות. הפער בין עוצמת טענתם למשקל הפשוט הפעוט של ההוכחה גדול מאוד. מדובר הרי בהאשמה ברצח פוליטי, ולמרות זאת, אלה הסבורים כי יד המחתרת בדבר לא הביאו ולו בדל הוכחה. שבעה עשורים, ולא נמצא ולו יהודי אחד שיבוא ויגיד: אני רצחתי, אחי רצח, אבי רצח, וזאת בפקודת המחתרת היהודית. שמועה שנפוצה במשפחה איננה הוכחה. גם לא הערכה או ראיה נסיבתית.

הסתמכות על כל אלה, אחרי השנים שחלפו, היא בעצמה כשל מוסרי. גם להוכחת רצח שקרה אתמול נדרש עֵד מוסמך, בקולו ובתמונתו, או בתצהיר מפורש, שיגיד את דבריו. על אחת כמה וכמה רצח מן העבר. כל עוד הוכחה כזו איננה מובאת, אזי כל האשמה כלפי ראשי המחתרת היא ניסיון הפללה קלוש, ואיננה אלא הוצאת דיבה.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל