רובה של האנושות קיבל את השנה החדשה בלי הרבה תקוות ועם התחושה המייאשת שהחיים שהכרנו כבר לא יחזרו. אבל בשבוע הראשון של 2022 החלו לנבוט ניצנים ראשונים של התפכחות, שמבשרים אולי שהשנה יחזרו התבונה וההיגיון לפרוח. לא, הנגיף לא עומד לעזוב אותנו השנה, אבל יש סיכוי שמי שנבחרה כמילת השנה שעברה – "טרלול" – תודח ממעמדה ותוחלף באחרת.
מרגע הופעת המגיפה ועד הימים האחרונים חששו ההנהגות הדמוקרטיות בעולם שהנגיף והתחלואה יהרגו גם את התמיכה הציבורית בהן. הן הסתכלו זו על זו והחלו להתחרות מי משיתה מגבלות חריפות יותר על האוכלוסייה, תוך שהן מספרות לעצמן ולציבור שזו הדרך לשלוט במגיפה. רק שלטבע היו תוכניות אחרות והוא צחק להן בפנים. כעת מבינות הממשלות שמה שמאיים יותר מהנגיף על עתידן הפוליטי אלה המגבלות שהטילו על חיינו, והן מתחילות לשחרר.
ההופעה המהירה והמבורכת של החיסון הצליחה לבלום משמעותית את התחלואה הקשה והקטלנית. אבל אז הופיע האומיקרון (אולי כתגובה לחיסון), שעד כה מסרב למלא את המחלקות לטיפול נמרץ, למגינת לבם של התבהלנים המקצועיים, ומצד שני – מתעלם לחלוטין מהתו הירוק והפך גם את המחוסנים לנדבקים ומדביקים. האומיקרון אמור לגמול אותנו סוף־סוף מהספירה היומית האדוקה של מספר המאומתים. באומה מחוסנת אין שום משמעות למספר האנשים שנמצאים עכשיו בבית עם נזלת ושיעול. במקום זה – הוא שולח אותנו להסתכל רק על הנתונים הרלוונטיים: מספר המאושפזים והחולים קשה וכמה מהם מחוסנים.
עם תו ירוק שהתרוקן מתוכן, היקף תחלואה שמקריס את מערך הבדיקות וציבור שעייף כבר מגזירות, לא נשאר בסל הכלים של הממשלה הרבה מה להציע. בייאושה – היא דוחפת לציבור את החיסון הרביעי, אף שאין סימוכין מדעיים שהוא מועיל במשהו. השנתיים האחרונות לימדו אותנו שגם המדע – המשענת הרציונלית היחידה של בני אדם תבוניים – תועה וטועה בבואו להתמודד עם תופעה חדשה שלא הכרנו. אנשי תקשורת רבים מנסים להציג את המדע כסלע יצוק שאין עליו עוררין, אבל המדע רחוק מלהיות קונצנזואלי – להפך: הוא מעודד ניסוי וערעור מתמיד על הנחות ומוסכמות.
לכן לא רק הממשלה שלנו מתרחקת מהמדע. גם מנהלת המרכז לבקרת מחלות של ארה"ב נאלצה להודות שההחלטה לקצר את הבידוד למאומתים נשענה מעט על המדע ויותר על ההבנה שהציבור עייף מבידודים. אחרי כמעט שנתיים שבהן פעלו רק כדי לצמצם את נזקי התחלואה, ממשלות רבות בעולם מבינות שצריך לצמצם את נזקי ההגבלות שהוטלו על הציבור.
מבלי להמעיט בפגיעה הכלכלית הקשה במגזרים רבים – את עיקר הנזק ספג הדור הצעיר שלנו. במשך שנתיים בחרנו לצמצם את הסיכון של תחלואה בקרב מבוגרים במחיר של דריסת הילדים והנוער שלנו. את התוצאות אנחנו רואים עכשיו: דיכאון, תופעות גוברות של עישון וצריכת אלכוהול בגיל צעיר מאוד, שלא לדבר על ההתדרדרות הדרמטית בהישגים הלימודיים. הנזק עשוי להתגלות כארוך טווח לא פחות מ"לונג קוביד".
ציבורים רחבים, שעייפו מהגבלות ומהפחדות, רואים את הנזקים המצטברים האלה ומחפשים מנהיגות שתחזיר להם את החיים למסלולם. זה כבר ניכר במרוצים לקראת בחירות אמצע הקדנציה בארה"ב שיתקיימו שם בסוף השנה. ההנהגות כבר לא מתיימרות למגר את המגיפה ומטילות את האחריות על הציבור, או כמו שאמר מושל קולורדו: "עשינו מה שיכולנו. אם עד עכשיו לא התחסנת – זו כבר באמת בעיה שלך".
ככלל, אנחנו נוטים להסתכל על ממשלות כמי שמחזיקות את הכוח בכל מדינה. כששואלים אנשים "איפה נמצא הכוח?" – הנטייה של רובם היא לחפש את בעל הדרגה הבכירה ולהצביע עליו. אבל המציאות היום מורכבת יותר. ממשלות מתקשות לעמוד מול הכוח האדיר של פלטפורמות הרשתות החברתיות ומול האלגוריתמים שמכוונים ומנסחים את מה שעדיין מכונה "חוכמת ההמונים".
אחרי שנתיים של הפחדות והסתגרות ואחרי שרבים התחסנו, נדמה שההמונים רוצים עכשיו לחזור לחייהם. הסבלנות למדיניות תזזיתית של גזירות משתנות הולכת ונעלמת, ואיתה גם האמון בממשלות ובתקשורת שהדהדה את אותם מסרים בלי ביקורת. הצניחה הדרמטית בצפייה במהדורות חדשות, אחרי שנתיים שבהן יצאו מגדרן להלך אימים על הציבור – מצביעה שחוכמת ההמונים הלכה למקום אחר.
הממשלה שלנו הולכת בכיוון הזה, ובפועל מרימה ידיים מהיומרה לשלוט בהיקף ההדבקה של הווריאנט הזה. עם הצמצום במספר הבדיקות המדדים ישתנו מעכשיו וספירת המאומתים כבר לא תשקף דבר. הניסוי שמתחיל עכשיו עשוי לעצב במידה רבה את פניה של השנה החדשה: האם נחזור לנהל חיים בצד הנגיף או שהנגיף יחזור לנהל אותנו. התוצאות ייוודעו בשבועות הקרובים במחלקות הטיפול הנמרץ.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]