זה היה מחזה כמעט סוריאליסטי, והשתתפו בו כמה דמויות, ואני מפרטת.
דמויות:
-אני (הייתי כותבת שפחתכם הנאמנה, אבל אני לא שפחה ובטח שלא נאמנה).
-בתי גפן, ישובה בעגלתה.
-אח ואחות בני לא יותר מ־10, דוברי רוסית.
-שני גברים מבוגרים מאוד, יושבים משני צדי שולחן אבן ומשחקים שחמט.
-וזוג צעיר, רוחני כזה, עם תינוק במנשא שלעולם לא הייתי מצליחה לקשור.
הזמן: יום אחד לפני קצת יותר משבוע.
המקום: גינת שעשועים ציבורית בראשון לציון.
האירוע: יורם טהרלב נפטר.

אני לא יודעת אם אפשר לשייך את מי שנכח איתנו בגינה ההיא למדגם מייצג של מדינת ישראל. אבל התחושה הייתה שלמרות פערי הגיל, המעמדות והמוצא בין הדמויות השונות, חווינו בדיוק את אותה התחושה: אבל עמוק על אדם זר שלא הכיר אף אחד מאיתנו. אני זוכרת את גפן ישובה בעגלתה ומביטה בכמיהה על הבננה שקילפתי לה.

אני: טעים בננה! את אוהבת, נכון?
בת הזוג הרוחניקית: אני מוסיפה לנווה גם סילאן. נכון, מגביר את המתיקות אבל טעים נורא.
אני: אנסה, תודה רבה.
בת הזוג הרוחניקית: אל תודי לי, תודי לתמרים.

סיכמה והתכרבלה בזרועות בעלה. התינוק שכב נינוח במנשא והביט מעלה, על השמיים המחשיכים או על תמונתו המוגזמת של ראש העיר, את זאת טרם פענחתי. גפן לעסה את הבננה והשמיעה קולות של עונג, אלו התערבבו עם קולות האח והאחות. לה קראו אנה, את שמו לא הצלחתי לפענח.

היא ישבה על ספסל והוא האיץ בה לקום כבר, נראה היה שהם תאומים. בידו האחת אחז בסטופר שחור, מקצועי כזה עם שרוך ארוך, ועם ידו השנייה הורה לה לאן לרוץ וכמה סיבובים לעשות. היא לא התנגדה, אף שהייתה בת אותו הגיל של אחיה, נראה היה כי יש לה יראת כבוד אליו.
האח (ברוסית): היכון, הכן, צא.

האחות רצה ובעלה של הרוחניקית מוחא כפיים כדי לעודד. הסתכלתי בה. קטנטונת, בלונדינית, לבושה קפוצ'ון עם סמל בית ספר ובכל זאת, ריצתה הייתה מקצועית כל כך, קשה היה לטעות בה, ניכר שהילד רק מילא שליחות בחסות אביו, לעבוד עם אחותו כדי שתגיע לגדולות.

לרגע רציתי לרוץ כמוה, מסביב לגינה, בלי לדפוק חשבון על מה יגידו, איך איראה, ובפרט, לרוץ! להזיז את עצמי קצת, להתנשף, להגיע הביתה ולהתקלח, להרגיש שעשיתי משהו. נו ניחא, לפחות אצבעותיי הכותבות בכושר. זוג המבוגרים ששיחקו שח טעמו מפעם לפעם מהמאזטים שהביאו. היו שם כמה חתיכות של לחם פועלים, צלוחית עם איקרא (אם זיהיתי נכון), חמוצים וכמה דגים מלוחים.

מבוגר 1: נו קדימה, עוד מעט שבת.
מבוגר 2: רגע, רגע, תן לחשוב, תאכל בינתיים.
מבוגר 1: אני תכף מסיים לך הכל.
מבוגר 2: לבריאות, לך ולמלכה שלי.
מבוגר 1: נוכל!
שניהם חייכו שעה שהילדה רצה מסביבם.
מבוגר 1: כל הכבוד, כל הכבוד! תהיי משהו בכיר בצבא.
מבוגר 2: היום נשים יכולות גם לטוס.
מבוגר 1: לא צריך להיסחף.
מבוגר 2: נו שחק!

אהבתי את הרגע ההוא בגינה, כל אחד היה בשלו, אבל היינו גם כולנו יחד, זו גינה שכונתית, נדיר שמגיע אליה מישהו חיצוני, ואם לומר את האמת, זו גם שכונה שקטה ומשופעת באנשים טובים. שני המבוגרים הגבירו והנמיכו את הווליום של הרדיו הקטן שהביאו איתם. בכל פעם שאחד מהם עשה מהלך שגוי, הוא הנמיך והתלונן שזה מפריע לו.

בכל פעם שאחד מהם עשה מהלך טוב, הוא הגביר ואמר שאין כמו מוזיקה. ובעת ההיא, שבה דווח על מותו המצער של הפזמונאי (לו היו לי מספיק מילים בטור הייתי פורשת לפניכם את כל מה שעשה מלבד פזמונאות) יורם טהרלב, הגבירו שניהם את הווליום של הרדיו וביקשו מכולם שקט. אחד מהם אחז בראשו, כלי אחד נפל מהשחמט, והילד רץ להרים.

מבוגר 1: אני לא מאמין! טהרלב נפטר!
בת הזוג הרוחניקית: המשורר? זה שכתב את “ארצנו הקטנטונת"?
בן הזוג הרוחניקי: כן, אהובה שלי, זה הוא.
מבוגר 2: איך זה יכול להיות? לא ידעתי שהוא חולה.
מבוגר 1: טוב, הוא היה מבוגר מאוד.
מבוגר 2: ומה אתה?
מבוגר 1: חבל על דאבדין ולא משתכחין.

נתתי לגפן עוד קצת מהבננה בלי לדבר, ניסיתי להקשיב לרדיו. שדרנית החדשות אמרה שלמחרת יוצב ארונו של טהרלב בתיאטרון הלאומי הבימה, שם יוכלו אוהביו, מוקיריו, מעריציו, לחלוק לו כבוד אחרון. ידעתי שאם אפתח את הפייסבוק עכשיו, אראה שוב את הדברים המובנים מאליהם: "נפרדים מנכס צאן ברזל", “עוד אחד הלך מאיתנו", “נשארנו עם הרדידות" וכו', אז ויתרתי. במקום זה ניסיתי לדלות מזיכרוני, שהפך כל כך סלקטיבי מאז הלידה, את כל השירים שאני יודעת בוודאות שהוא כתב.

היו שם “גבעת התחמושת" והמשפט האלמותי “אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום". נזכרתי בשיר “בפרדס ליד השוקת", זה שהביא אליי את הטבע, ארץ ישראל היפה וניחוחותיה, גם כשגרתי בבית צפוף עד מאוד, במרכז עיר מלאה בפיח. נזכרתי באבי, עומד בשבת לצד הרדיו הישן, ומאזין לשידורים חוזרים של מערכוני הגשש החיוור. היה שיר אחד שאהב במיוחד להמחיז.

לא, לא “מים לדוד המלך", את זה הוא המחיז פעם אחת יותר מדי (כולל החצאית ואת שאר הפרטים אחסוך מכם, כי יידרשו לי המון טיפולים פסיכולוגיים להתעמת עם הדבר הזה), אלא את השיר “אהובתי יעל". כך היה עומד ושר, כאילו הוא חלק מהגששים, בקולי קולות.

“אהובתי יעל, הייתה כה ביישנית,
היא התביישה כל כך, לשוב אל בית הוריה,
לכן בתוך ביתי, קבעה את מגוריה".
וכשהיה מגיע לפזמון
“איי איי איי יעל,
איי איי איי איי יעלה..." 

היה אלי המרוקאי, זה מהמרפסת שמול מרפסתנו, זה שעושה על האש בכל יום מימות השנה, זה שבמלחמת המפרץ ספר את הסקאדים וקילל את סדאם כשכולנו ישבנו צפונים בחדרים האטומים, עומד ושר יחד איתו. אמי, בין שכעסה על אבי באותו הרגע ובין שהיו בסולחה לאחר עונג שבת, מיד הצטרפה אליו ושרה איתו, כך גם אשתו של אלי המרוקאי, שלא בזבז את ההזדמנות וחפן את אחוריה.

זוג המבוגרים החלו לאסוף את כלי השח שלהם, אני לא חושבת שמישהו מהם ניצח, אבל נראה היה שכל האוויר מהמשחק יצא להם. האישה הרוחניקית ליטפה את בנה ושרה לו את “ארצנו הקטנטונת". אני הסתכלתי על גפן ורציתי לבכות. במקום זה ריסקתי לה עוד קצת בננה ונהניתי משיניה המתהוות.

אבל מסוים ירד על הגינה הזו. כשהלכו זוג המבוגרים אל ביתם, הסתכלתי על גבם וקינאתי. הם פגשו את השירים האלו כשיורם רק הוציא אותם, הם למדו אותם בעל פה יחד איתו ויחד עם הזמרים, ולא רק שבא הדור החדש, המעייף, הציני כל כך וכמעט שהעלים את הכתיבה הזו, עכשיו גם בוראה הלך לעולמו. הזוג הרוחניקי קם ובחיבוק החל לצעוד אל היציאה השנייה מהגינה.

בת הזוג הרוחניקית: תעשי לה גם שיבולת שועל עם הבננה, זה נהדר.
אני: אעשה.
בן הזוג הרוחניקי: מסכן טהרלב, אה?
אני: לפחות יש לנו את השירים.

נותרנו בגינה אני, גפן, רבע בננה ואח אחד שנזף באחותו לסיים את ההפסקה שלקחה לעצמה ולרוץ עוד כמה סיבובים סביב הגינה. אל תשאלו איך אני יודעת, מניחה שניחשתי. כשקמתי גם אני ללכת, הסתכלתי בה: היא רצה במעגלים־מעגלים סביב אותה הגינה ובכל זאת, כל סיבוב שלה נראה אחרת לגמרי. אהבתי את יורם באותו הרגע ושרף לי על לכתו. טוב, מעגל החיים - כולנו סובבים את אותו המעגל.

אבל גם כאן, כמו אצל הילדה שעתידה להביא לנו מדליית זהב, יש כאלו שסיבוב אחד שלהם יכול להשאיר חותם ענק על דורות שלמים. נוח בשלום ותודה על הכל, מאנשי הגינה הציבורית והעצובה בראשון לציון. 