האישה היפה התקרבה אליי. קרוב מדי. היא שאלה למה אני לא מזריקה. הבנתי בדיוק למה היא התכוונה. היא כל כך יפה, בובת חרסינה ממש, כזאת בלי גיל. "תראי, מה זה, למה את צריכה את קמטי החשיבה האלה במצח ובין העיניים? את נראית עצבנית. ולמה את מה שיש לך בצדי הפה? את מחייכת המון כנראה. זה גם מקמט אותך וגם עושה לך הבעה עצובה". "אבל, אבל", ניסיתי להתגונן. ומי בכלל יכולה לנסות לפתור כשל לוגי שאומר שהחיוכים שלי מעציבים אותי, כשעומדת מולה בובת חרסינה שמונה את פגמיה בנזיפה. בוודאי לא אני.
"אני אומרת לך את זה מאהבה, כן?", המשיכה ואמרה. שום שריר לא זע בפניה ולרגע היא נראתה לי קצת כמו פיתום. השפלתי מבט, כמובן בזהירות רבה, שהעיניים שלי לא ילבשו חלילה איזו הבעה מיותרת שתקמט לי את הרשתית, ואמרתי לעצמי בהתרסה שמגיע לי. מי שחושבת ומחייכת יותר מדי, נגזר עליה להתקמט. כשהיא סבה ללכת, הצצתי בתווית של הג'ינס שלה. הייתה צרובה שם מידה שמזמן לא לבשתי. מזמן כמו בכיתה ד', נגיד. אז אני לא רק מקומטת, אני גם דובה, הרהרתי בלבי. זה עונשה של ברנשית שמעיזה גם לחשוב וגם לאכול.
אחר כך קיבלתי הודעה מבת של חברים, ילדה חכמה באופן מיוחד. הייתה לה שאלה שקשורה למבנה המשפט הפשוט בלשון. חשוב ללמוד מה הנושא, מה הנשוא ומה הלוואי. את דעתי על שינון סוגי הפסוקיות במשפטים מורכבים אשמור לפעם אחרת. כשסיימנו את התכתובת, שלחה אליי סלפי ומשהו היה מוזר. היא נראתה כמו גרסה מבוגרת ועשויה של עצמה. "גברת, את עתיקה", הסבירה לי אמא שלה.
אנחנו מכירות מגיל 10, כלומר בערך מהגיל של בתה היום. ברגעי נוסטלגיה אנחנו נוהגות לשחזר בהתרפקות את חוויית קניית הטרנינגים בדן קסידי, בחנות שהייתה במרכז ליד הבית. שלא כמו הטרנינגים הפושטים שלבשנו ביומיום, אלה היו בגדי מחלצותינו למסיבות.
"הטלפון הנייד הפך לאיבר בגוף והמצלמה תת־איבר, או בעצם איבר בזכות עצמו. לפעמים אני רואה אותה יושבת לאכול ומולה הטלפון עם מצלמה דולקת, כך גם כשהיא עושה דברים נוספים: מטגנת חביתה, סוחטת מיץ תפוזים, נוסעת ברכבת. היא רואה את עצמה ואת העולם דרך מצלמה. המודעות לחיצוניות מתחילה בגיל מאוד צעיר, ובנות מתחילות להתאפר בגיל מאוד מוקדם. אני שומעת את זה מכל כיוון ומעוד הורים. כשהיא סוגרת אחריה את דלת האמבטיה, אני יודעת שהיא מתכננת לצלם סרטון ולהחריב את מעט האיפור שיש לי".
"טבעי זה אאוט", סיכמה, או אם תרצו, טבעי הוא הילד המוחרם החדש. בפילטרים שמציעות אפליקציות רבות אפשר למצוא שפתי בוטוקס, לחיים מוזרקות ועור חלק - שחוטאים למציאות. הזיוף המושלם הפך לחלק מהחיים. "קשה ומבאס מאוד לראות את זה, אבל גם אי אפשר לנתק את הילדות מהמציאות ולנסות לכפות עליהן דברים שהיו המציאות שלנו. אנחנו פאסה", סיכמה חברתי.
אני תוהה לעצמי אם אנחנו רק פאסה או שמא גם אנחנו משחקים את אותו משחק בדיוק. התשובה ברורה למדי. התמונה שלי בוואטסאפ היא כזו שצולמה לפני ארבע שנים. מאז, איך אתנסח בלי להעליב את עצמי, חשבתי כמה מחשבות וחייכתי כמה חיוכים. אני לא לבד ואני מציעה למי ששוקל להגיד לי שזו הפרעה פרטית שלי, לחשוב שוב. קשה לי למנות את מספר הפעמים ששמעתי מחברות ומחברים שמחפשים עם מי לצעוד לפרק ב' בחייהם, על ההונאות הקטנות שנחשפו בפניהם בזמן שיטוטיהם באתרי היכרויות. אנשים מזייפים גובה, גיל, מעלים תמונות בלי לציין שהן מעברם הפרהיסטורי. אפילו רכב הם מזייפים. חיים דרך פילטר.
לפני הרבה מאוד שנים הוצגה במוזיאון ישראל תערוכת מראות שנועדה להראות שהמראה מגלה לנו את עצמנו ואת כל מה שמסביבנו. היא הופכת, משכפלת, מגדילה, מקטינה ולפעמים מעוותת. כשמבקרי התערוכה סיימו את הביקור בה, הם חזרו לממדיהם הטבעיים. בספר ההמשך ל"אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול, אליס נכנסה לארץ המראות והצליחה להיחלץ ממנה. מעניין מתי גם אנחנו נצליח, אם בכלל.
קריאה ראשונה
מהיום שבו חייה של אנה גרין התהפכו, יש לה שם חדש: אנה קדברה. היא עדיין לא מכשפה מדופלמת, רק בהתלמדות, והכשפים שלה משתבשים בזה אחר זה. אומנם מכשפות שלומיאליות פגשנו בעבר, בין היתר נורי הוראס, הזכורה לטוב מ"קסם לא נורמלי", אבל אנה כובשת בדרכה. היא מצחיקה ומפוכחת, מודעת לסביבה ולעצמה וחוץ מזה קרה לה דבר בלתי נסבל: היא נאלצה לעזוב את ביתה, את בית הספר ואת החברים, כי הוריה החליטו לעבור למונוויל, כפר עתיק ומכושף בלב היער. עכשיו עליה להתחיל להתמודד.
"אנה קדברה - מועדון הירח המלא", הספר הראשון בסדרה שמקורה בספרדית, הצליח להחזיר אותי אל הילדות ואל ההתרגשות שהייתה כרוכה במפגש עם ספר חדש. השובבות, ההומור והמסתורין שקורצים כבר בכריכה המזמינה עושים את שלהם וממשיכים ללוות את קו העלילה הנהדרת, המלווה באיורים רבי־הקסם של דיויד סירה ליסטון.
"אנה קדברה - מועדון הירח המלא" מאת: פדרו מניאס ודיויד סירה ליסטון, לגילאי 7 ומעלה. הוצאת עם עובד. מספרדית: מיכל שליו. 78 שקלים.
המלצתרבות
נטע ודן מטפחים את הגינה הקהילתית ומגדלים בה ירקות בסיועה של רקפת, בעלת חנות הפרחים שמדברת אל הצמחים שלה כאילו הם ילדים. בוקר אחד הם מגלים שמישהו הרס את הגינה והם נחושים למצוא את הגורם האחראי. "מסיבה בגינה", מבית תיאטרון אורנה פורת, היא הצגה מוזיקלית על חברות, שיתוף פעולה ואהבה לטבע עם השירים הנפלאים של לאה נאור, בהם "מקהלה עליזה", "איזה חג לי" ו"זרעים של מסטיק".
"מסיבה בגינה", תיאטרון אורנה פורת. מחזה: שירילי דשא, בימוי: עידן עמית, מוזיקה: אביב קורן, כוריאוגרפיה: תום אפלבאום. לגילאי 7־3. 15.1, 10:00, מוזיאון תל אביב לאומנות.
