“ביערות האלה", הוט 8

הם עלו לארץ ממרוקו, תוניסיה, עיראק, תימן - ובאין עבודה אחרת נשלחו לעבודת הפרך של נטיעת יערות. מסעודה לוי וסוזן לוי, פועלות נטיעה לפני כ־70 שנים, נראות כיום כאילו יצאו הרגע מציור של אומן גדול. ושפתן, בליל של מרוקאית ועברית, היא לא פחות משיר. 

תחילת הסרט מעוררת דאגה שמדובר בעוד קינה על קיפוח המזרחים, והפעם בחרו היוצרים להרים את האבן של נטיעת היערות במדינת ישראל הצעירה ולחשוף תחתיה את סבלות הנוטעים. יש איזו טענה כזו מובלעת בסרט אבל כפי שמתברר בהמשך, לא זו מטרתו.

בעצם, לא כל כך ברור מה מטרת הסרט “ביערות האלה" מלבד לומר שעזבנו את סיר הבשר במרוקו, תוניסיה, עיראק, תימן - ובאנו בהתלהבות ציונית עצומה לארץ ישראל ותקעו אותנו בעבודות דחק יזומות במדבר כמו נטיעת עצים, ונטיעת עצים היא עבודה קשה ומחורבנת.

וזה נכון. נטיעת עצים, בטח על פי הנראה בסרט, היא עבודה קשה ומחורבנת, והשכר היה זעום ובקושי רב הספיק למחיה, וגם היו מנהלי עבודה שהתנהגו בצורה מבישה כלפי העולים החדשים הנוטעים. וכבר יש מי שהתחילו במחול המוכר ששוב דפקו את עדות המזרח, אבל למי שהצליח לשכוח, צריך להזכיר שלמדינה הצעירה לא היו יותר מדי דרכים להאכיל את מאות אלפי העולים שזרמו אליה, ואת חלקם שלחו אל מפעל הקרן הקיימת, שבעצמה הייתה דחוקה בכסף, ותעסוקה בשפע לא הייתה לה, אז המציאו לעולים תעסוקה - נטיעת יערות.

והיה קשה. לא מרוע לב של הוותיקים בארץ, אלא שהמצב היה קשה. שען אומן שהפליא לתקן שעונים בבגדד בטח שלא יכול להיות מאושר מעבודת פרך בנטיעות תחת שמש הנגב האכזרית. וגם רעייתו המעודנת, שאת ימיה הייתה רגילה להעביר בשופינג בחנויות המובחרות שעל הפרת, בוודאי לא הייתה מעוניינת לצאת במחולות סביב 80 הבורות שחויבה לחפור כמכסה יומית.

אז למה לא קראתם ליערות על שם מדינות המוצא שמהן באו העולים, מתלוננים המתלוננים בכוח, למשל יער יוצאי מרוקו, ויער יוצאי תימן וכו'? למה על שמות תורמים אשכנזים? זה לא קיפוח? אז הנה סיפור קטן למתלוננים מקצועיים: סבא שלי, מפונק צעיר, שעלה מקייב שבאוקראינה, נשלח על ידי המוסדות להקים עם חובבי ציון נוספים כמוהו את תחנת החשמל בנהריים.

ביום עבד בפרך עם טורייה ביד, בלילה - גם כשירד גשם - ישנו באוהל זעיר שהיה בו די מקום לראשי הפועלים בלבד. הראש נשאר יבש, כל הגוף נרטב לגמרי. ולבסוף תחנת החשמל לא נקראה על שמם. גם לא על שם קייב עיר מולדתם שבאוקראינה. וכל חייו לא צבר סבי זעם על אובדן הקרדיט ולא התלונן ולו פעם אחת. אז אפשר להשאיר את תלונת הקרדיט מאחור?

סיבה אחת שעושה את הסרט לחייב צפייה היא משתתפיו: מי שהיו הפועלים דאז הפכו לקשישים מפוארים שאסור להחמיץ את המפגש עמם. מסעודה לוי וסוזן לוי וחבריהן וחברותיהן, פועלות ופועלי נטיעה לפני כ־70 שנים, נראים כיום כאילו יצאו הרגע מציור של אומן גדול. עם בגדיהן וכובעיהן ומניירות גופן ושפתן - במיוחד של מסעודה וסוזן, בליל של מרוקאית ועברית - שהיא לא פחות משיר. תאווה אמיתית לאוזניים.

קטעי הדרמה המומחזים, לעומת זאת, שאמורים להעניק לסרט איזה משנה רושם, הינם תוספת מכבידה שלא לצורך, וככל שהסרט מתקדם נחשפת עילת נוכחותם האמיתית: הם עבודת הדחק של הצופה. הם עונשו, משום מה. יום יבוא ועוד יעשו עליהם סרט.

• לראות או לוותר: לראות. לפני שהדור של מסעודה וסוזן ייעלם.