האם אתם מהמאמינים למתלוננות או לא? כלומר, אני מודה שאני קצת מבולבל: לאורך שנים מספרים לי שמוכרחים להאמין ושכל מי שנחשד כמטרידן או חלילה אנס הוא עבריין מין, עד שלא יוכח אחרת - ופתאום נופל החשד על מישהו מוכר ואהוד, כמו אסי עזר למשל, והברנז'ה נאלמת דום. בעצם, אפילו זה לא מדויק: חלקה התייצב לצדו וחלק אחר הזכיר לנו את חזקת החפות.

מיד נחזור אל החזקה שקצת אבדה לחשודים ולנאשמים, אבל קודם כל בואו נדבר על אמונה. לפני כמה חודשים כתבתי כאן על האיוולת שבאמונה העיוורת במתלוננים-מתלוננות. לא מפני שאני מזלזל חלילה בתלונות, אלא מפני שהתפיסה הזאת מרוקנת את ההליך המשפטי מכל תוכן: מי צריך לחקור, לעמת ולאמת גרסאות, ומי צריך את בית המשפט - אם מראש מאמינים לכל תלונה?

אני לא מיתמם: רוב פשעי המין אינם מדווחים - ומכאן שיש ליצור אווירה שתומכת בזכותו החופשית של כל אדם להתלונן. ואם להיות קצת פחות תקני: זכותה של כל אישה להתלונן - ולצפות שתלונתה תטופל בכל הכבוד הראוי. אבל מכאן ועד לאמונה עיוורת בכל תלונה באשר היא, הדרך לא רק ארוכה אלא גם מסוכנת. כי האמונה הזאת, אפילו אם תהיה נכונה ברוב המקרים, פירושה גם “אנחנו לא מאמינים לחשוד". והרי גם לו יש זכות שגרסתו תיחקר בכל הכבוד הראוי, הלא כן?

מוזר שנזקקנו למקרים שאירעו בתוך הקהילה הלהט"בית כדי לבחון מחדש את סוגיית האמונה בתלונות. אין לי כמובן שמץ של מושג אם גל אוחובסקי, “גיבור" הסערה הקודמת, אכן פגע מינית במישהו, או אם אסי עזר הטריד את השחקן יהודה נהרי, אני רק יודע שחלק ממי שבעבר מיהרו להאמין מראש לכל תלונה על פגיעה מינית, נזכרו פתאום בחזקת חפות.

אז הנה חזרנו אל החזקה שאומרת שכל אדם הוא חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו. חזקת החפות היא לא רק משנה זהירות, אלא אבן היסוד של המשפט. נכון, היא מייצרת לעתים גם עיוותים נוראיים, ששולחים לחופשי אשמים ובכל זאת, אין לה אלטרנטיבה.

זוכרים את משה חוגג? יש מעט מאוד עבירות שבהן לא נחשד - נוכלות, הלבנת הון ומעשי נבלה מחרידים כמו אונס והדחת קטינות לזנות (רשימה חלקית). החשדות הם כה חמורים, עד שחברת הכנסת נעמה לזימי (העבודה) הגיבה: “משה חוגג הוא אדם מסוכן, כוחני ואלים. המעשים שלו הם תועבה ופגיעה אנושה בכבודן של נשים ונערות. הגיע הזמן שנטפל בטרור המגדרי הזה מהשורש. זו עוד דוגמה לתרבות האונס שפשטה בחברה הישראלית וקיבלה לגיטימציה מהמערכת שלוקחת חלק בהסתרתה. ביטחונן של נשים אינו הפקר".

למען הסר ספק, יובהר מראש: החשדות המיוחסים לחוגג מתועבים, ואפילו אם יתברר שרק מחציתם אמת, הרי שאין עונש בספר החוקים שיבטא את מידת סלידתי מהמעשים לכאורה. אבל הדגש במשפט הזה הוא דווקא על המילה האחרונה “לכאורה", שכן לפי שעה חוגג לא הורשע אפילו בעבירת חנייה. גם העובדה ששוחרר למעצר בית מלמדת שככל הנראה התשתית הראייתית נגדו אינה מגובשת כפי שנדמה היה בתחילה.

ומה יהיה אם יתברר לבסוף שחוגג אשם “רק" בהלבנת הון או בהונאה ואולי אפילו לא באלה? הרי כתב אישום טרם הוגש, קל וחומר המשפט טרם החל - ועד להרשעה ארוכה הדרך. אז למה לחרוץ דין? האם ח"כ לזימי מכירה את העובדות בתיק טוב מהשופט שהחליט לשחרר אותו למעצר בית? האם לא חסר בתגובה הנחרצת לפחות אזכור לכך שחוגג חף מפשע עד שלא יוכח אחרת - ולו כמס שפתיים לסלע קיומה של מערכת המשפט?

ובחזרה לאסי עזר: את עזר אני מכיר בעיקר מהפרסונה הטלוויזיונית שלו, ועליי לומר שבאופן אישי היא חביבה עליי עד מאוד. אבל גם לפי תגובתו היחידה של עזר עצמו להאשמות (לפחות נכון לרגע כתיבת שורות אלה), מדובר, להבנתי, בפגישת עבודה שהסתיימה בנשיקה. זה אולי לא פשע, אבל בנורמות החדשות שהשתרשו כאן בשנים האחרונות, האם היינו מתייחסים בהבנה לגבר חזק בתעשיית הטלוויזיה שפגישת עבודה שלו עם שחקנית מתחילה גלשה לנשיקה?

גם הרשעה בבית המשפט אינה בהכרח האמת, והרי כבר היו מקרים שבהם אנשים הורשעו ואף נכלאו על לא עוול בכפם. ובכל זאת, הרשעה היא הדבר היחיד שניתן להציגו כאמת, אם איננו רוצים לחיות במדינת משטרה, או גרוע מכך, במדינה שבה מתבצעים לינצ'ים בצומת הרחובות פייסבוק וטוויטר.

ויש גם סייג קטן: דרך הייסורים שעוברות לעתים מתלוננות על פשעי מין היא זו שהולידה את התופעה הפסולה של אמונה מראש, שממנה קצרה הדרך למשפטי שדה. לכן הגיע הזמן שתקום יחידה משטרתית לחקירת פשעי מין, שתטפל בכל תלונה באופן מכבד. אז אולי יהיה קל יותר לתת אמון במערכת ולהמתין לפסק דין שנכתב על ידי שופטים ולא על ידי צייצנים. 