ביום שלישי התארח ראש הרשות הפלסטינית אצל נשיא מצרים עבד אלפתאח א־סיסי בשארם א־שייח'. אבו מאזן סיפר לסיסי מה שהוא נוהג לספר לכל מי שמעוניין לשמוע. קופתנו ריקה ומצבנו נואש. אחר כך התלונן קצת על הישראלים, וסיפר על פגישתו עם שר הביטחון בני גנץ לפני שבועיים וחצי. סיסי שמע בקשב רב. כמה שעות אחר כך פרסמה לשכתו הודעה מפיו, ולפיה מצרים תמשיך לתמוך במאמץ הפלסטיני להשבת הזכויות.
אבו מאזן לא הצליח לחלץ מסיסי הרבה יותר מהודעת תמיכה והקשבה. גם אנשי המודיעין משני הצדדים, שישבו בפגישות, התקשו להגות פתרון לצרה שאליה נקלעה הרשות. משבר בכל החזיתות. מחוץ, מבית, בקופה הציבורית ובמצב הביטחוני הפנימי. על הקורונה והשלכותיה איש כבר לא מדבר.
באותן שעות בילה בכיר הרשות ג'בריל רג'וב בדמשק. רג'וב (68) נשלח בידי אבו מאזן למשימה חשובה של התפייסות עם הצמרת הסורית. ואכן, מי שלא צפה בו משבח את בשאר אסד, לא ראה מופע הילולים מימיו. "אין בית שלא מתנוססים בו תמונתם של בשאר אסד והדגל הסורי", הפליא רג'וב בגוזמאות.
ביקורו שם חריג אף יותר מזה של אדונו במצרים. בין צמרת אש"ף למשטר הסורי שורר קיפאון מאז ימי אוסלו. אסד, אז האב חאפז, זעם על יאסר ערפאת על שהעז להתקרב לישראלים, ונטש אותו להתמודד לבדו עם המאמץ להשיב את הגולן. עד אוסלו, כך לפחות חשבו בדמשק, פסעו הסוגיה הפלסטינית ובעיית הגולן יד ביד, ושימשו קלף לחץ כבד על ישראל. כשערפאת פנה להסכם שלום נפרד, חשה דמשק נעיצת סכין בגבה.
אסד האב הצליח אומנם לקרוע נתח מבשרו של אש"ף, והותיר תחת חסותו את רוב הפלגים באש"ף. אבל ערפאת, ואיתו צמרת פת"ח, לא הביטו לאחור. הוא המשיך בתהליך השלום עם ממשלת ישראל, וכאשר החלה להסס, יצא נגדה למלחמה. המשטר הסורי נותר מבויש מאחור, אבל המציאות הועידה לו פרס ניחומים. חמאס, שהיה אז ארגון קיצוני ומאתגר בראשית דרכו, שמח לחסות תחת כנפיו בדמשק.
ג'בריל רג'וב הוא אחד הבודדים מבין ראשי פת"ח הנהנה ממעמד ציבורי איתן. לרובם, גם בצמרת חמאס, רוחש הציבור הפלסטיני בוז. רג'וב, לעומת גלריית הדמויות שמקיפה את אבו מאזן, אומנם נושא על גבו שלד או שניים, אבל עברו הלוחמני, סמכותו הציבורית ו־15 שנותיו בכלא - עדיין עומדים לזכותו בקרב רבים. בשנים האחרונות הוא פעל למנף את הרקע שלו כפעיל התנגדות לשעבר כדי לשפר עמדות בקרב על ירושת אבו מאזן.
רג'וב שימש בשנים האחרונות כשליחו של הראיס למשימות מדיניות, ובראשן מגעי הפיוס עם צמרת חמאס בחו"ל. ב־2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, הסגיר לידי השב"כ פעילי חמאס שהיו עצורים בידיו בביתוניה, בשיאו של מצור שהטיל צה"ל על בית המעצר שתחת חסותו. בחמאס זוכרים היטב ומאשימים אותו כי נהג כאחרון משתפי הפעולה. רג'וב פועל לסלק מעליו את הכתם הזה. משום כך, וכדי לצבור נקודות בדרך לצמרת הרשות, הרבה להשמיע הצהרות צורמות לאוזן הישראלית בשבח השהידים והאסירים.
תפילה לחיילי צה"ל
אבל רג'וב, אף שסומן בידי אבו מאזן לרשת אותו, איננו הסיפור השבוע. הסיפור הוא מצבה הרעוע של הרשות והבידוד שאליו נקלעה, במיוחד בקרב אחֵיה בעולם הערבי. נכון להיום, אין לרשות ולו מעצמה ערבית אחת, מבין המדינות החזקות בליגה הערבית, התומכת בה. ירדן של עבדאללה השני אומנם מעניקה לה חיבוק חם, אבל אין בו מן העוצמה המצרית, למשל, ומן התמיכה החומרית הסעודית. גם אלג'יר תומכת בפלסטינים בראש גלוי, אבל ממשלת עבד אלמג'יד תבון מקורבת גם לאיראנים, והחטוטרת הזו אינה לטובת הפלסטינים.
המשטרים הערביים של היום חלשים הרבה יותר ועסוקים בעצמם ולא באחרים. עידן הדינוזאורים חלף, ואיתו סגולתו של ערפאת להפעיל בלחיצת כפתור את נשיא מצרים, את סדאם חוסיין, את מועמר קדאפי, את מלך סעודיה ואת חאפז אסד.
קהיר של היום עסוקה בענייניה, ולמרות ההצהרות היפות של סיסי כי מצרים בהנהגתו ניצבת לצד הפלסטינים, הרי בשנים האחרונות הוא חימם את יחסיו דווקא עם ישראל. איחוד האמירויות ובחריין מעודן לא היו חסידות של הפלסטינים. גם הן טענו בלהט כי לא נטשו את הפלסטינים - אך העדיפו את ישראל על פניהם.
סעודיה, התומכת הגדולה של אל–אקצא, אומנם לא חיממה את יחסיה עם ישראל, אבל תמכה בהסכמי אברהם ונתנה להם את ברכת הדרך. כאשר הרשות עלבה במדינות הללו על החטא הנורא, ראו הסעודים בעצמם כתובת למתקפה, וקיררו את יחסיהם עם רמאללה.
על כולם עלתה מרוקו. המלך מוחמד השישי, שירש מאביו את המעמד המיוחס כראש ועדת ירושלים בליגה הערבית, הידק את יחסיו לא רק עם ישראל, אלא עם המערכת הביטחונית שלה. מה יותר סמלי מאותה תפילה לשלום חיילי צה"ל שהתנהלה מבירתה רבאט. היה זה בבית הכנסת בעיר במהלך ביקור גנץ בשלהי נובמבר. מי זוכר מתי שימשה בירה ערבית בסיס תפילה למען חיילי הצבא הישראלי.
בזה אחר זה איבדה הרשות, בשנים האחרונות, את רוב נכסיה. היא שקעה בשחיתות שלטונית ובאדישות לגורל אזרחיה, וכך זכתה גם בעוינותו של הציבור. היא לא ידעה לנהל את יחסיה עם חמאס, והנציחה את הפילוג. עזה והגדה מתנהלות כיום כשתי מדינות נפרדות, ובין הים לנהר מתקיימות שלוש מדינות לשני עמים.
הפילוג הזה מחליש מאוד את המחנה הפלסטיני כולו ושולל מהנהגתו את קלפי הלחץ על ישראל. בכירי הרשות לא השכילו להבין כי בחריין ואיחוד האמירויות עשו שלום עם ישראל מתוך אינטרס לאומי חיוני, וזו זכותן המלאה. למרות זאת, הם כינו את המהלך "בגידה", ושכחו כי גם להן צרכים חשובים מן הסוגיה הפלסטינית.
מכות אחרות היא חטפה לא באשמתה. טראמפ הוציא עליה את העצבים, מנע ממנה תקציבים והמיט עליה את הסכמי אברהם. האיחוד האירופי נקלע לקשיי תקציב וצמצם את מעורבותו בסכסוך הישראלי־פלסטיני. וסאיב עריקאת, שנסתלק בגלל הקורונה.
המשענת המוצקה ביותר
למרות כל זאת, את המכה האנושה ביותר חטפה הרשות מנתניהו. העובדה שסירב בתוקף ללכת איתה על הסכם שלום שללה ממנה את הפיכתה למדינה - הרווח האדיר ביותר שהסדר כזה עשוי היה להעניק לה.
יאסר ערפאת מתהפך בקברו, ואז שב לתנוחתו, וחוזר חלילה. אבל העובדות מדברות בעד עצמן. הרשות הפלסטינית בודדה מכפי שהייתה אי־פעם, והיא שולחת ידיים מגששות לבקש עזרה וחיבוק מאחיותיה הערביות, שמהן התרחקה בהתמדה בעשור האחרון. אם מתעורר אצלכם בוז לנוכח מצבה של הרשות המתואר כאן, מה תגידו על העובדה הפשוטה כי המשענת המוצקה ביותר של הרשות בימים אלה היא ישראל. אוחזת בגרונה, ובאותו זמן מלקקת את פצעיה. כמו בזוגיות מתעללת. לא מאהבת המן, אלא בשל החרדה מפני קריסתה. כאלה אנחנו. עובדים קשה מאוד כדי להרוס, וכשמבינים מה עשינו, מחפשים את הדרך לשקם.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל