אתמול יצא לדרכו פסטיבל סאנדנס, וכבר ביום הראשון שלו הציג סרט תיעודי ישראלי, שהוא גם הסרט הארוך היחיד מתוצרת הארץ שהתקבל לאירוע. באופן לא מפתיע, זהו טקסט פוליטי וביקורתי עד מאוד.
מדובר ב"טנטורה", הדוקו החדש של אלון שוורץ, שישודר בהמשך השנה בהוט 8. סרטו הקודם והמצוין, "הסודות של איידה", עסק במורשת של מלחמת העולם השנייה והיה להיט מקומי ובינלאומי לפני ארבע שנים. המסמך התיעודי החדש שלו עוסק גם כן במורשת היסטורית, והפעם של מלחמת העצמאות.
הסרט נקרא על שם כפר שנמצא בסך הכל כחמישה קילומטרים צפונית לזכרון יעקב. על דבר אחד אין מחלוקת: בשנת 1948 הוא עבר מידיים פלסטיניות לישראליות. הוויכוח נוגע לדרך שבה זה קרה, והקרב חצה את הקווים לשדה האקדמי, התקשורתי והמשפטי.
המחלוקת סביב טנטורה התחילה כיובל לאחר תש"ח. תדי כץ, מאסטרנט באוניברסיטת חיפה, הגיש עבודת גמר שבה טען כי בהשתלטותם על הכפר, חיילי חטיבת אלכסנדרוני ביצעו פשעי מלחמה. העבודה אולי הייתה נשארת במגדל השן האקדמי, אך בשנת 2000 פרסם "מעריב" את הממצאים שלה, והפרסום הוביל לסערה ציבורית - כן, היו כאלה גם לפני עידן הרשתות החברתיות.
בהליך שהקדים מעט את פרשת "ג'נין ג'נין", חיילי החטיבה תבעו את כבודם וטענו כי כץ הוציא את דיבתם, וכי הוא שיבש וסילף עדויות. הסקנדל התגלגל לבית המשפט המחוזי בתל אביב ומשם לבית המשפט העליון. המאסטרנט נבהל מן הסיטואציה שנקלע אליה והסכים להתפשר ולחזור בו מן ההאשמות בטבח.
לאחר מכן חזר בו גם מכך וביקש לבטל את הסכם הפשרה, אך זה כבר היה מאוחר מדי. בצעד חריג, אוניברסיטת חיפה הודיעה כי לאור הטעויות המתודיות שהתגלו, היא פוסלת את העבודה רטרואקטיבית.
סרטו של שוורץ בוחן מחדש את עבודת המחקר של כץ וגם את המשפט שהתנהל סביבה, ומערער עליו. לפי טענתו, השופטת בדימוס דרורה פלפל אפילו לא טרחה לשמוע את ההקלטות שהיו בידי ההיסטוריון המתחיל, והיא עשתה זאת רק במהלך צילומי הסרט.
שוורץ, כפי שהיה אפשר לראות ב"סודות של איידה", הוא במאי מצוין, עם שליטה במלאכת הסיפור והקפדה על ערכי הפקה גבוהים ועבודה יסודית. בניגוד לסרטים קודמים רבים מסוגו, שהשמיעו רק קול אחד, הוא מקפיד גם להעמיד מול המצלמה עדים ועדות מהצד הפלסטיני.
באופן לא מפתיע, ובמסגרת מגמת ההתרחקות של הגופים המקומיים מנושאים רגישים, אף קרן מקומית לא תמכה ב"טנטורה", ובכל זאת שוורץ גייס את הכספים להרים את הפרויקט. החברה והתרבות הישראלית והקולנוע הישראלי בפרט הם אלופי העולם בהדחקה, אך הבמאי מתעקש להדהד כאן את הציטוט של יגאל אלון, שמופיע כבר בתחילת הסרט - "אדם שאין לו עבר, אין לו הווה, ועתידו לוט בערפל".
שוורץ גם משתדל להיות הגון, ומביא עדים שמכחישים כי היו פשעי מלחמה בטנטורה וגם את עמדתו של פרופ' יואב גלבר, שמתנגד באופן כללי לביסוס של מחקר היסטורי על איסוף של עדויות ראייה ושמיעה - אך את כל אלה הוא מציג כזחוחים ומנותקים. ברור באיזה צד נמצא הסרט, וניכר כי הוא משוכנע שחטיבת אלכסנדרוני טבחה לכאורה בלא חמושים וכי חייל אחד אף ביצע מעשי אונס.
אין ספק שבשביל ההווה והעתיד שלנו, אנחנו חייבים להתעמת עם העבר. השאלה היא אם המחקר של כץ הוא נקודת המוצא הנכונה לכך. האוניברסיטה ובית המשפט הרי זרקו אותו מכל המדרגות. תום שגב כתב בזמנו ב"הארץ", לא בדיוק עיתון ימני, כי מסכת הראיות שלו "התמוטטה כמו קמפיין בחירות של שמעון פרס".
ד"ר אילן פפה, הסנגור הראשי שלו אז ובכלל וגם כאן, הוא חוקר מאוד שנוי במחלוקת, ולא בדיוק בשורה הראשונה של ההיסטוריונים. עיקר הטענות נגד כץ היו לגבי הצורה שבה תמלל בזמנו את עדויות הפלסטינים. שוורץ לא מתעמק בהן, ובכל מקרה, כמו רוב האומנים ואנשי הרוח היהודים שמתיימרים להתעסק בהיסטוריה של האזור, הוא לא שולט בשפתם של העדים המסוימים האלה, אז גם לא היו לו הכלים לעשות כך.
בסרט יש גם הרבה יותר מדי ראשים מדברים. חלקם מגיחים ואז נעלמים באופן שרירותי. תמוה גם שחלק מהאקדמאים הישראלים מדברים עם שוורץ באנגלית. למה להם? הם והוא ישראלים, מה עוד שאחרים מדברים בעברית. דווקא שי חזקני, אקדמאי ישראלי שמלמד בארצות הברית, מדבר בעברית.
מלבד האקדמאים והשופטת, כמעט כל המרואיינים והמרואיינות כאן הם דור מקימי ומקימות המדינה, אנשים שעוד כמה שנים כבר לא תהיה הזדמנות לתעד. לקראת סוף הסרט מתקיים בין כמה מהם דיון מרתק סביב השאלה אם יש להכיר במורשת הפלסטינית. האם צריך לשים אנדרטה במקום שבו עמד פעם הכפר טנטורה והיום יושב קיבוץ נחשולים? הרוב מתנגדים, ואחת מציעה ש"ישימו שלט, כמו שבכל חור בפולין יש שלטים שמזכירים את העבר היהודי".
מעבר לכך שהסרט נופל לחוק גודווין, הוא גם חוטא בחוסר יושרה אינטלקטואלית. איך אפשר לבקר את ישראל על חוסר הנכונות שלה להכיר בעברה, ואז לתת כמודל לחיקוי את פולין, שלא מכבר הגבילה בחוק את הזכות לומר את האמת על העבר שלה?
אילו שוורץ היה מאסטרנט להיסטוריה, כנראה שגם על העבודה שלו היו מסמנים הרבה הערות במרקר אדום. באקלים התרבותי הנוכחי, לא בטוח שזה משנה. בישראל ידביקו לו תוויות בלי שיטרחו לצפות בסרט, ובמעוזים ליברליים כמו סאנדנס יחבקו אותו בלי לשאול שאלות.
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!