"הלחנת פזמונים בכלל לא הייתה בתוכניות שלי. חלמתי ליצור סימפוניות"

הוא אומנם אחד המלודיסטים הגדולים של הזמר העברי, אבל מוני אמריליו דווקא אומר: “בעיניי טקסט טוב עושה את השיר, ואין כמו טקסטים של שירה. גם אם אני בא מהמוזיקה, אני רואה במילה את לב השיר. מילים טובות הן ערובה לכך ששיר יאריך ימים”.

גם בימים אלה, רגע לפני שהוא מציין את יום הולדתו ה־90 בשישי הקרוב, אמריליו, מלחין פניני זמר כמו “נגן לי ירדן”, “לכל אחד יש ירושלים” ו”היום היום”, נמצא במלוא תנופת ההלחנה שלו. באתר “שיר עד”, שעוסק בשימור הזמר העברי, ניתן אף למצוא שירים חדשים שהלחין - בקולו שלו. “אין לי יומרות להיות זמר, בוודאי לא בגילי”, מבהיר אמריליו, חתן פרס אקו”ם על מפעל חיים.

“אני מלחין כל הזמן שירים, שזה וירוס טוב - ואין דורש. במקום לתת להם לגלוש ממגירות, העולות על גדותיהן, אני מעדיף להקליט אותם ולמסור לאתי ירוחמי, מנהלת האתר. אם מהשירים האלה יש המוצאים חן בעיני זמרים אמיתיים, לא כמוני, הם רק צריכים להתקשר אליי ולבקש רשות להקליט מהשירים. אני מחכה”.

אמריליו נולד בסקופיה, בירת מקדוניה, להורים ששורשיהם ביוון וברוסיה. “במקור נקראתי שלמה וגם סלומון”, הוא מעיד. “כשהייתי צוציק, קראו לי במשפחה סלומוניקו. זה קוצר למוניקו, לאחר מכן למוני, וכך נשארתי”.

הוא גדל במשפחה שוחרת מוזיקה. הוריו הכירו במקהלה. אביו אהב אופרות וניגן במנדולינה, ואמו הייתה מזמרת במטבח רומנסות בלדינו. לדבריו, היא עודדה אותו לנגן בכינור. לפני כן, כשהיה בן 5, נסעו הוריו לחופשה בפראג והשאירו אותו עם האומנת. כפיצוי, הם הביאו לו גרמושקה, כלי הנגינה הראשון שלו.

כשהגרמנים פלשו ליוגוסלביה במלחמת העולם השנייה, נמלט אמריליו בן ה־9 עם הוריו לאלבניה השכנה, כשהם מצוידים בפספורטים טורקיים מזויפים. במרוצתם בהרים הם נקלעו לקרבות בין הפרטיזנים האלבנים לבין הגרמנים, וכדור ריסק את כינורו. באחד ממקומות המסתור שנקרו בדרכו מצא אקורדיון מפויח, שאותו ניקה ואימץ.

בתום המלחמה שבה משפחת אמריליו לסקופיה, שם מצאה בביתה זרים ונתקלה בגילויים אנטישמיים. כשנודע להוריו שניתן לעלות מאיטליה לארץ ישראל, הם חדרו לשם מחופשים כפליטים צרפתים ונתקעו בארץ המגף כשנה. כשאביו לא השיג פספורטים לארץ ישראל, הוא החליט להגר עם משפחתו לצ’ילה.

“שם הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר בבירה סנטיאגו”, הוא מספר. “למדתי מה זאת ציונות ומה זה סוציאליזם והתאהבתי בקן התנועה בשירים העבריים. למרות שהתחלתי ללמוד שם קומפוזיציה, העדפתי לעלות ארצה בגיל 20 עם הגרעין שלי”.

תחנתו הראשונה בארץ הייתה בקיבוץ מרחביה, שם עבד בפלחה ולמד באולפן. “זה לא סיפק אותי ואת חבריי לגרעין”, הוא מספר. “רצינו להיות חלוצים במקום חדש ועברנו לקיבוץ דביר שבנגב”. בדביר קטף תפוזים ועסק בזריעה ובגיזום. זמן מה היה החשמלאי של המשק. עד מהרה חזר למרחביה, שם התחתן עם אשתו הראשונה, חנה. “הבנתי שלא יצא ממני חשמלאי גדול מאחר שהראש שלי היה במוזיקה”, הוא מספר.

בהמשך ניגן בכינור בתזמורת הקיבוצים ולמד בסמינר, ולאחר מכן באקדמיה למוזיקה. שם החל להלחין מוזיקה קונצרטנטית, כולל סוויטה לתזמורת לחגיגות העשור למדינה. את “עלי גנים”, מאת ר’ יהודה הלוי, שירו הראשון, הלחין כתרגיל באקדמיה ושלח ב־61’ לפסטיבל הזמר והפזמון.

“אז עדיין בכלל לא הייתי בעניין של מוזיקה קלה ולא שמעתי על נחמה הנדל ושמעון בר, שהוצעו לי כמבצעי השיר”, הוא מספר. כעבור שלוש שנים, לאחר שעבר עם משפחתו לרמת השרון, שלח לאותו הפסטיבל את השיר “ליבבתיני” המבוסס על פסוק משיר השירים. “זה השיר שעשה אותי מוכר במוזיקה הקלה, ואחריו כבר לא חזרתי להלחנת מוזיקה רצינית”, מציין אמריליו.

“לעיבוד של משה וילנסקי, שהיה מהיפים ביותר שנעשו בזמר העברי, הייתה תרומה משמעותית להצלחת השיר. גם אם לא זכה בשום פרס, כמו ‘עלי גנים’ לפניו, הביצוע הנפלא של שושנה דמארי היה הפרס היפה ביותר שיכולתי לקבל”.

נגיעות של קברט

אמריליו עבד באותן שנים בהוראת מוזיקה ואט־אט חימם מנועים כמלחין. נוהגים לספר על חלקו הרב בהתנעת הקריירות של דורית ראובני ורוחמה רז, אבל לא תמיד זוכרים שאת הקלאסיקה הראשונה שלו הלחין דווקא לחוה אלברשטיין. “ב־68’, כשתלמה אליגון־רוז התחילה לעבוד בחברת התקליטים ‘סי־בי־אס’ כמפיקה, דיברנו על לכתוב ביחד”, הוא מספר. “היא זימנה אותי לפגישה אצל חוה, שהייתה חתומה בחברה. מכיוון שלא היו לי עדיין מילים, שרקתי את המנגינה תוך כדי ליווי עצמי בגיטרה, ואחר כך הגיעו המילים של תלמה”.

“אני זוכרת שהגיע אליי אדם עדין וביישן, שדיבר בלחש והשמיע לי עם הגיטרה לחן רומנטי כובש, שאותו מסרתי לתלמה אליגון־רוז, והיא שכתבה את ‘שלוש אהבותיי’. ככה התחילה ההיכרות שלי עם מוני, איש צנוע שכולו מוזיקה ונשמה”, אלברשטיין משחזרת.

“מוני הוא דמות יוצאת דופן בעולם המוזיקה הישראלית. הוא לא שייך לשום קבוצה או חבורה, אך המנגינות שלו חלחלו את דרכן אל לב הקהל. ‘הראית איזה יופי’, כתב נתן יונתן, ואת זה אפשר לומר על מוני, שהמוזיקה שלו נעה בין שירי עם לבין שירה קלאסית, עם נגיעות של קברט בעת הצורך, כמו בשיר ‘פרח משוגע’”.

השיר “פרח משוגע” נכלל באלבומה של אלברשטיין “התבהרות”, שיצא ב־78’. “כתבתי את ‘פרח משוגע’ מתוך האהבה הגדולה שהייתה לי אז לזמרת הבלוז האמריקאית ג’ניס ג’ופלין, הגם שמעשית לא היה שום דבר משותף בינינו”, מספרת רחל שפירא, מחברת מילות השיר. “השירה השברירית שלה, אפילו נואשת, מאוד דיברה אליי. לזכותו של מוני ייאמר שהוא הלחין בלדה שנסוניירית בלי שום דמיון לשירה של ג’ופלין”.

היכרותו של אמריליו עם שפירא, בת קיבוץ שפיים, הפכה לידידות שהניבה למעלה מ־30 שירים. הם היו נפגשים אצלה, בדרכו מהמוסד החינוכי בקיבוץ עין כרמל, שבו הורה, לביתו דאז ברמת השרון. בין שיריהם המשותפים נמצאים “ומתוק האור בעיניים”, “ציפור בגשם”, “הארץ שלי” וגם “השיר על ארץ סיני”, שעמו הופיע שלמה ארצי בפסטיבל הזמר והפזמון 72’.

“כתבתי את השיר הזה בדקה ה־90 לפני סגירת הגשת השירים לפסטיבל, מלאת התרגשות לאחר שחזרתי מטיול בסיני”, מספרת שפירא. “בו בלילה נסעתי עם השיר אל מוני והנחתי אותו בפתח ביתו, מכוסה בקבוצת אבנים קטנה, בתקווה שאיזשהו חתול לא יחבל בו. כך פעלנו אז”.

אמריליו התמודד עם 11 שירים בפסטיבל הזמר והפזמון, יותר מכל מלחין אחר. “רכבת העמק” במילותיו של יורם טהרלב ובביצוע דורית ראובני זיכה אותו במקום השלישי; “עץ האלון”, גם כן מאת טהרלב, ששר יהורם גאון; “רבי עקיבא”, שכתבה דליה רביקוביץ וביצעה רבקה זהר; ו”ומתוק האור בעיניים”, ששר ששי קשת במילותיה של שפירא - הביאו לו מקום שני. זכייתו היחידה הייתה בפסטיבל 77’ עם “רקפת” בביצוע רוחמה רז למילותיה של תלמה אליגון־רוז, האומרת כיום: “זכינו למרות שלא נתנו לנו סיכוי”.

פסטיבל אחר, שבו בלטו לחניו של אמריליו, היה ערב שירי המשוררים הראשון שציין אתמול יובל שנים. אמריליו, שהלחין לאותו ערב את “הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר” מאת יהודה עמיחי (בביצוע “הדודאים”) ואת “חמדה” מאת דליה רביקוביץ (בביצוע צילה דגן), הוציא אלבום משירי רביקוביץ, ושניים משירי המשורר טוביה ריבנר.

“ההקפדה שלי על העברית בשירים שאני מלחין מביאה אותי לא פעם אל המשוררים, שיודעים להוציא מהעברית את הדבש לעומת אי אלה פזמונאים, שלא יודעים למכור יותר מ’אני אוהב אותך ואת אוהבת אותי’, מה גם שכל מי שיודע לנגן שלושה אקורדים בגיטרה, חושב שהוא יודע לעשות הכל, כולל כתיבת הלחנים והמילים של השירים, שבהן לא העזתי לגעת”, אומר אמריליו.

ניסית?
“אף פעם. אם הייתי יודע גם לכתוב את המילים, אולי הייתי היום מיליונר”.

נשאר במגירה

אמריליו נחשב לאחד המלחינים הבולטים לשירי להקות צבאיות. זה החל מבחינתו עם “יש פרחים”, שיר שבוצע תחילה על ידי צוות הווי נח”ל עם הסולנית נגה אשד, אך התפרסם בביצוע שלישיית פיקוד המרכז עם הסולנית דורית ראובני, זמרת טיפוחיו הראשונה: “מוני קלט אותי מיד לאחר התוכנית ‘תשואות ראשונות’ ופתח בפניי את דלתו ואת לבו, כשנהייתה בינינו אחוות יוגוסלבים. בעזרתו התפרסמתי”.

ראובני ביצעה בהמשך גם את השירים “היום היום” ו”האיש מן הבקעה” בהלחנת אמריליו. על הרקע ל”היום היום” מעיד מחבר מילותיו, דודו ברק: “זהו שיר רקוויאם, שנכתב בין מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים הנוראות”. אמריליו קיבל בחיבוק את החידוש לשיר בביצוע שרית חדד: “כזמרת עם פוטנציאל אדיר היא העניקה לשיר חיים חדשים, ופתאום התחילו להתעניין מי זה מוני אמריליו”.

“את ‘האיש מן הבקעה’ הלחנתי בפקודה”, מוסיף אמריליו. “רחבעם זאבי, אלוף פיקוד המרכז, הורה לי להתייצב אצל חיים חפר, שאותו הוא לקח לשם כתיבת השיר לסיור במסוק בארץ המרדפים. כשהשמעתי את הלחן לחפר, והוא נענע עם הראש, חשבתי שזה בסדר. כשהתקדמתי לעבר הדלת, הוא עצר אותי ולא הרפה ממני עד שאשיר לו את השיר במספרים”.

רוחמה רז, בת טיפוחיו השנייה של אמריליו, נמצאת איתו בקשר חם עד היום. הוא הלחין את “בארץ אהבתי השקד פורח”, גדול להיטיה. “הטקסט היפהפה של לאה גולדברג היה מונח שנים אחדות אצלי על הפסנתר מבלי שהצלחתי להלחין אותו”, הוא מספר. “כשהתחלתי לעבוד עם צוות הווי פיקוד המרכז ושמעתי את קולה היפהפה של רוחמה, הכל הסתדר. למרות שהמשוררת כתבה אותו על ארץ הולדתה, ראיתי בו את הנופים שלנו”.

רז אף ביצעה את השיר “ההר הירוק תמיד”, שכתב טהרלב ליובל שנים לקיבוצו, יגור, והלחין אמריליו, וגם שרה בחגיגת הזמר של 76’ את “ערב קיץ ויונים”, שאמריליו הלחין למילותיה של תרצה אתר. בימים אלה שמחה רז להקליט את השיר “בשורה טובה”, שהוא הלחין לה באחרונה למילותיה של לאה נאור.

אמריליו, אב לארבעה מנישואיו הראשונים, הוא כיום אזרח כבוד של גבעתיים, שבה הוא מתגורר עם רעייתו השנייה, התמלילנית והמוזיקאית עדנה פלג. הם הכירו ב־77' בפסטיבל הזמר והפזמון. “ב־82’ בא אליי מוני עם מנגינה והציע שאכתוב לה מילים”, מספרת פלג. “מאז לא נפרדנו, אבל השיר נשאר במגירה”.

מוני, מה היית עושה לולא נהיית מלחין?
“בוודאי היו מוצאים אותי בתור גנן בגן ילדים. אין משהו יותר יפה מלעסוק עם ילדים קטנים. לאחר שזה לא הסתייע, אני נהנה לכתוב שירים לפעוטות עם המשוררת מיריק שניר”.