אנשי משרד החוץ לא אוהבים מינויים פוליטיים, בייחוד כאשר המשרות הנחשקות בבירות המשמעותיות ביותר נגזלות מהדיפלומטים המקצועיים. אין פלא ששגריר ישראל באו"ם, גלעד ארדן, שמונה עוד בימי ממשלת נתניהו, מעורר את תסכולם של עובדי המשרד. הם חולקים את מר לבם עם העיתונות. כך למשל, דנה ויס דיווחה כי גורמים בכירים במשרד החוץ טוענים כי ארדן "עושה הצגות לבייס כל היום - במקום לעבוד".

מאמר מערכת של “הארץ" הצטרף אף הוא למתקפה על ארדן, כינה אותו "נציג מובהק של דיפלומטיית האתמול" ותבע משר החוץ לפיד "להחזיר את ארדן הביתה ולשלוח לניו יורק אדם שמייצג את השינוי שהממשלה הזאת מתיימרת לקדם". אלא שראוי לעצור ולשאול: מהו אותו "שינוי" שממשלת בנט־לפיד פועלת לקדם? אם המדד לשינוי הוא הרטוריקה המנומסת שבה נוהגת היום הדיפלומטיה הישראלית, הרי אכן אפשר להתבסם מהשינוי ולחגוג את פסיעתה של ממשלת בנט־לפיד אל דיפלומטיית המחר.

אך כפי ש"הסברה" אינה מדיניות, גם נימוסים אינם מדיניות. חייכנות דיפלומטית יכולה אולי לטעת אשליה כי ישראל מנווטת בכיוון מדיני נכון, אך המציאות סופה לטפוח על פנינו. גם אם נגביר את רמת הנחמדות שלנו, לא נצליח להימלט מהאמת: בנושא המדיני המשמעותי ביותר ממשלת בנט־לפיד משותקת לחלוטין. תהליך השתרשותו של הכיבוש נמשך ללא נקיטת שום יוזמה לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. שרידות הממשלה תלויה במוצהר באי־עשייה מדינית, ולכן היא משחקת לידי מתנגדי פתרון שתי המדינות שניזונים מהסטטוס קוו המדומה. הזמן החולף מעמיק את תופעת הכיבוש, יוצר מציאות דו־לאומית ושוחק את הסיכוי להגיע להסדר המבוסס על חלוקת הארץ.

מבחינה מדינית, ממשלת בנט־לפיד היא ימנית יותר מאשר ממשלת נתניהו. נתניהו נתן הסכמתו לעסקת המאה של הנשיא טראמפ. למרות היותה מוטה לטובת הצד הישראלי, התוכנית כללה הקמת מדינה פלסטינית והכירה בעיקרון של חילופי שטחים. בעבר הרחוק, כאשר הימין והשמאל ישבו יחדיו בממשלה אחת, אכן נוצרה דילמה ממשית לדיפלומטיה הישראלית. כך למשל בימי ממשלת הרוטציה בשנים 1984־1988. כאשר שמעון פרס החליף את יצחק שמיר כשר חוץ, מערך ההסברה של המשרד נקרע בין שתי אסכולות מדיניות שונות מהותית.

אסכולת שמיר פעלה להשחרה מוחלטת של הצד השני והסבירה שאין עם מי לדבר, ואילו אסכולת ההסברה של פרס ביטאה קו מדיני שונה בתכלית: יש עם מי לדבר ולכן השלום בר הישג. הפער בין תפיסות הימין והשמאל היה עמוק, ולכן כאשר התחלפו המשמרות בלשכת השר, אנשי ההסברה של המשרד התקשו להחליף דיסקט. לדיפלומטים היה קשה להתנער מהתזות המדיניות שהיו לחם חוקם זמן כה רב.

ממשלת בנט־לפיד אינה יוצרת אתגר כזה עבור הדיפלומטים הישראלים של ימינו. הדרישה כי יקפידו יותר על גישה חייכנית אינה מטילה עליהם להסתגל לשינוי מדיני של ממש או למחר דיפלומטי חדש. ולכן כל עוד דיפלומטיית האתמול נמשכת, גלעד ארדן ודומיו ראויים להמשיך ולייצג את הממשלה.

הכותב הוא מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI)