בפעם הראשונה שראיתי את נכדותי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב. בשכונות הפרוורים של חרונינגן החלונות גדולים ונמוכים, התביישתי בַּקלוּת שבה השגתי את מבוקשי, נבהלתי מהיותן שָלל זמין למבּטַי, אבל גם אני הייתי חסרת הגנה, אילו הסבו מעט את פניהן הן היו רואות אותי שם. הילדות לא עסקו בנעשה בחוץ. הן היו נתונות לעצמן, לדאגותיהן הפעוטות.
ילדות עם שיער בהיר ודק שנשפך מבין האצבעות כמו קמח. הן היו לבדן בסלון, יותר מדי בהישג ידי. אילו נשאלתי לא היתה לי דרך להסביר את הימצאי שם. הלכתי. חיכיתי שהחשכה תרד בחוץ והאורות יעלו בחדרים. הפעם נעמדתי קרוב יותר לבית, עוד היססתי כמה רגעים ולבסוף חציתי את הכביש. כמעט נקשתי על החלון. הדהימה אותי הפשטות שבה התנועעו שם עכשיו כל בני המשפחה. לא כך זכרתי את בִּתִי, הממה אותי עוצמת ממשותה.
לחשתי את שמה רק כדי להבין, "לאה, לאה". עמדתי שם, לא הרבה זמן, כמה דקות. בנותיה של לאה, לוֹטֶה וסָאנֶה, ישבו ליד שולחן האוכל ובכל זאת זזו בלי הפסקה, הסיעו לכאן ולשם את האור הצהוב של הבית. בעלה יוהאן עמד בגבו אלי במטבח, טרח על ארוחת הערב. לאה נעה בין החדרים, נחצתה בצלב החלון, נעלמה וצצה שוב בחדר אחר, חרגה מהמציאות כאילו באמת עברה דרך קירות. האח בסלון היתה כבויה, ואף על פי כן השרתה חמימות. השרתה בית, זה הדבר. והיו ספרים בכל מקום, גם במטבח. זאת נראתה דירה טובת לב, הכול בה נועד להזכיר את תמימותם של חומרי הגלם, עציוּתם של עצים ביער, מוֹכיוּתם של עננים בשמים. ומשום שהתבוננתי בבתי ובמשפחתה בלי ידיעתם, הסכנה איימה דווקא עלי, העירום של חייהם זהר לעינַי בקרינתו המסוכנת.
אישה שלא הכרתי, קראתי עליה בספר שנים קודם לכן, אישה מדבלין, היו לה אחד־עשר אחים ואחיות, וכשבגרה ונישאה נולדו לה שתי בנות. הילדוֹת שלה אף פעם לא הלכו לבד ברחוב ו אף פעם לא חלקו מיטה זו עם זו. האישה לא סיפרה עוד הרבה על בנותיה, והבנתי שהתכוונה לומר שאהבה אותן, ובה בעת לומר שלא ידעה איך לאהוב אותן. ושזה הדבר, בעיית האהבה. שהיא ניסתה.
הם נסעו לחופשה, האישה ובעלה והבנות, נסיעה משפחתית במכונית, התנהל ויכוח מטופש והאישה הביטה במראת הנוסע וראתה מאחור את בתה הבכורה בוהה. היא הבחינה שפיה של הבת שקע איכשהו בפניה וראתה בראיית נולד נוראית את הדבר המסוים שיקלקל את פניה של הבת. באלה המילים. הדבר שעלול לחמוס את יופייה, היא סיפרה, מהר או לאט, אולי אף לפני שתגדל. והאישה אמרה בלבה, עלי לדאוג שתהיה מאושרת.
כשקראתי עליה, לי עצמי כבר היתה ילדה קטנה. לאה. בת שנה וחצי, פעוטה נמרצת, דברנית וקולנית. באוזניה התינוקיות, אבל גם באוזני אביה, כיניתי אותה צופר ערפל. מאיר ואני השתאינו על צופר הערפל שלנו. קראתי לה עוד בעשרות שמות. התגעגעתי אליה בכל רגע בשעות שעבדתי בסטודיו, ואימצתי אותה חזק בזרועותי כשהתראינו שוב. אהבתי את בתי התינוקת בקלות. גם אביה היה מאוהב בה, ודיברנו עליה בכל לילה אחרי שנרדמה, הודינו זה לזה על הילדה. הענקתי לה את כל מה שחָסַר לי, ועוד הרבה יותר, וגם הילדה אהבה אותי.
כל דבר שנקשר בַּתינוקת — הרוק שניגר על סנטרה ועל צווארה ובמִפתח החולצות שלה, החיתולים הכבדים משתן, המוגלה בדלקות העיניים וכל תוכן של אפה — כל דבר בלאה היה טוב בעיני. לפעמים כשהבטתי בה או הרחתי אותה פי נמלא רוק. נתקפתי חשק לנעוץ בה שיניים. אני אוכל אותך, הייתי אומרת לה, אני פשוט אטרוף אותך. ולאה היתה צוחקת. הייתי מדגדגת אותה כדי לשמוע עוד מהצחוק הקולני הזה, ואם אנשים סביבנו נעצו בנו מבטים, לא התביישתי, ההפך.
כשהיתה בת ארבע רציתי עוד תינוקת. אמרתי למאיר, תאר לך, שתי לֵאות. נראה שבאותן המילים עצמן אמרתי לו, אל תסכים. והוא לא הסכים. כעסתי עליו על כך חודשים רבים ולבסוף העניין נשכח. מאיר חצה את שנתו החמישים, עברנו לדירה מרווחת, התמקמנו יפה במקומות העבודה שלנו, ישנו טוב בלילות, היתה לנו לאה בת הארבע, החמש, השש, לא חסר לנו דבר, ולאה גדלה.
אחיו הצעיר של מאיר, יוחאי, שכמו מאיר הפך לאב בגיל מבוגר, מספר לי על בתו. כשהיתה בת שבע התגרש מאשתו, ועכשיו הילדה בת שמונה, ובעודו משכיב אותה לישון ונושק למצחה ומהדק סביבה את השמיכה הוא כבר חש בחסרונה. בכל רגע ורגע היא שם וכבר איננה, והוא עצמו נטוש בין מה שהיתה למה שתהיה ותמיד מודאג. אנחנו משוחחים בבית קפה קטן במרכז העיר — עד מותו של מאיר אף פעם לא באמת דיברנו, במחיצתי יוחאי תמיד היה מסויג — וכשאני חוזרת הביתה בערב אני חסרת מנוחה. אני קוראת בספר על אישה, לא זו שחיה באירלנד ובנותיה אינן הולכות לבדן ברחובות, אחת אחרת, צרפתייה, שבִּתה בילתה בנעוריה שנתיים בכלא, ושם כתבה הבת ביומנה כי אין לה ספק שאמה אהבה אותה, ו אולי יותר מדי, ויותר ברגש אימהי מאשר בחיבה. אני מניחה לספר דקות ארוכות, הוא מונח הפוך לצדי, וחושבת שלא אקרא בו עוד. כשגדלתי, כותבת הבת, הפכתי להיות עבורה צדו האחר של הקיר.
אני חושבת על לאה בת הארבע־עשרה, בת החמש־עשרה, השנים המסוכנות. מאות פעמים התבוננתי בה, אלפי פעמים, וחשבתי, נשימתי נעתקת ממך. לפעמים אמרתי לה, את כל כך יפה שאפשר להשתגע, ולאה היתה מגלגלת את עיניה ומקשה את פניה, וידעתי שבמבטי האוהב, העיוור לפגמיה, אני מאכזבת אותה. ובכל זאת המשכתי. לא הפסקתי. לא הסכמתי לַקיר בינינו. אני רוצה לכתוב על לאה בבת אחת, הכול. אבל קוף המחט של השפה. הייתי רוצה לכתוב על לאה בלי מילים ואי אפשר.
בסרטים רואים את זה הרבה. משפחה יושבת יחד במכונית, האב נוהג, האישה יפהפייה במין רישול שובה לב, שני הילדים ערניים מאחור וכולם מפטפטים. אלה החיים שלפנֵי ומשהו רע עומד לקרות. בריוני כביש. סוד אפל מהעבר. פיה השוקע של בתך. אם כי ראיתי פעם סרט סקנדינבי שהסתפק בטרגדיה של דקויות. שלוש פעמים צפיתי בו, היה לי חשוב להבין הכול. המשפחה בילתה באתר סקי — אבא, אימא, בן ובת. ארבעתם היו יפים אבל לא יפים מדי, יופי מתקבל על הדעת, והיה ברור שחייהם הגופניים לא לגמרי פטורים מדאגות. והדבר שקרה למשפחה הזאת,
המאורע שחבט במעטפת החיים וחולל בה רשת של סדקים ושברים, היה מפולת שלגים שארכה כמה שניות. המשפחה ישבה במסעדה על צלע הר, והמפולת דהרה לעברם עד שנעצרה במרחק־מה מהם, וכולם — אחרי שזינקו מכיסאותיהם למצוא מסתור — התיישבו שוב לשולחן והמשיכו לאכול. אבל המכה היתה קטלנית, הנזק נעשה, שכן בשעת המפולת מיהר האב לנתר מכיסאו ולמלט את עצמו מהמקום, ואילו האם זינקה מיד לגונן על הילדים, אחזה בהם וסוככה עליהם. ומהדבר הזה, מהידיעה שבעלה מילט את עצמו והותיר אותם מאחור, האישה הצעירה לא הצליחה להתאושש. ומכאן ואילך לאורך הסרט, במתינוּת סקנדינבית, התברר עומקו של השבר.
הייתי רוצה מעת לעת לראות עוד סרטים על חיים שמתעקמים ככה, כמעט מעצמם, ולא סרטים על חבטות חיים רועשות. הייתי רוצה לשמוע על זַן המשפחה שלנו, של מאיר ושל לאה ושלי, על טעויות שקל לטעות ולמרות זאת אין מי שיסלח, התאונות הרגילות, אני מתכוונת, פשעי הרצון.
"איך לאהוב את בתך" ראה אור בהוצאת זמורה