המשפחה הכי מפורסמת בישראל, בזכות הבת, הדוגמנית הישראלית הכי מפורסמת בעולם, עם האם, האסירה (לשעבר) הכי מפורסמת בנווה תרצה, לא צריכה כביכול להכניס מצלמה לביתה. פרסום? יש. כסף? יש. עניין? יש. הצלחה? בטירוף. אז למה מצלמה, למה עוד חשיפה ומדוע עכשיו? כי עכשיו הם רוצים עוד משהו אחד קטן - שנאהב אותם.
משפחת רפאלי צעדה בנתיב ללא מוצא. הריחוק, האיפוק וההימנעות היו חלק מהדנ"א המשפחתי, עד שהם התחילו לעבוד נגדה. לא להגיב, לא לדבר, להתנגד לכל רבע פפראצי בלתי מתואם - היו לחם חוקה. הסגירות המשפחתית גרמה להם נזק תדמיתי. בחתונה של בר, כזכור, נלקחו הטלפונים הניידים מהאורחים ונחסמו השמיים מעל אזור השרון, שמא יתעופף לו רחפן שיתעד משהו מהאירוע הכל כך סגור. והנה, לאחרונה משהו נפרץ במעטה החשאיות.
הבן, דור, הצטלם ל"מחוברים", סיפר על חייו ותיעד שיחות פרטיות שלו עם בר ואת הכניסה של האם ציפי לכלא. המצלמה שהתארחה בביתם לא הזיקה, אלא החמיאה ורק פתחה להם את התיאבון לעוד תשומת לב חיובית, ובעיקר לסנטימנט שלא ידעו שקיים - אהבה. המצלמה, כמו השמש, יש בה מוטיב מחטא, מטהר, חושפני וכן. אדם פותח את לבו בציבור ומיד מקבל חיבוק. ועכשיו, הדיבור האינטימי שמעלה קשיים והחשיפה של חיי המשפחה, עשויים לפרק משהו מהאנרגיה השלילית סביבם, את האנטגוניזם שהם מייצרים.
האסוציאציות שעולות בהקשר של משפחת רפאלי הן של העלמות מסים, השתמטות משירות צבאי ודרישה לקבל מהחברה ומהמדינה, בלי שום נכונות להחזיר. התנהלות חד־צדדית של "אנחנו מפורסמים ועשירים ולכו חפשו לעצמכם חיים" הייתה אולי מועילה ונכונה לעשורים קודמים, ציניים יותר, אך כיום היא כבר לא עובדת. אין תרנגולת ללא ביצה. הפרסום קשור בקהל. קהל שמריח שלוקחים ממנו ולא נותנים לו בחזרה, יברח. ההנחות, שיתופי הפעולה המסחריים והמוצרים שמשפחת רפאלי מפיקה, צריכים לפגוש בסופו של דבר אנשים, ובעיקר ארנקים שמתחברים אליהם מהצד השני, ואלו הלכו והתמעטו עם השנים, עם הפרשיות, עם המשפטים והעונשים. מיתוג שלילי עושה לא טוב לעסקים שנקראים משפחת רפאלי. לכן היה צריך לעשות מעשה, לשנות גישה.
סוגת ה"דוקו־ריאליטי משפחות" היא מכונת הטיהור וההלבנה היעילה ביותר. אין סיבה שמה שהיה נכון לבוזגלוס, לליאור קוקה ולג'קי אזולאי לא ישרת גם את הרפאליז. זו משפחה טלגנית, מתקרבנת, מצטדקת, רודפת פרסום ורק רוצה שיניחו לה לחיות את חייה בשקט. עושה רושם שרק הם לא רואים את הסתירה בין הרכיבים האלה, וכידוע - חוסר מודעות הוא תכונה טלוויזיונית קסומה.
לפני שבועיים בר רפאלי העלתה תמונה שובבה של עצמה מקפצת בביקיני על מיטה בבית מלון. התמונה עוררה סקרנות, עד שהתברר שגם היא חלק ממשהו גדול - זה היה רק טיזר לקראת קמפיין למותג שהיא הפרזנטורית החדשה שלו. אצלה, שום דבר לא סתם. שום תמונה אינה תמימה. בר היא מתנה שלא מפסיקה לקחת.
שתי נשים בקליבר של בר רפאלי מעמידות אותה באור בעייתי. הראשונה, רותם סלע, מצחיקה, אהובה וקלילה, היא כנראה האישה היחידה על המסך שיכולה להופיע עוד ועוד - כשחקנית, מנחה ופרזנטורית של שלוש חברות בעת ובעונה אחת, ולאף אחד לא נמאס ממנה. והשנייה היא גל גדות, השחקנית הישראלית הכי מצליחה בעולם, שנחשבת לגאווה הישראלית המוכשרת והכי אותנטית של ימינו. משלושתן, בר רפאלי נותרה יפה בלבד. שום דבר מעבר. או כמו שהיא כתבה: "בגיל 36 עם שלושה ילדים, מרגישה אישה באמת". כלומר, יש לה גיל, יש לה ילדים, יש לה מגדר, ותו לא.
יכול להיות שהתוכנית החדשה היא בבחינת פתיחת דף חדש של המשפחה עם הישראליות. כלומר, תראו אותנו, אנחנו בסך הכל אנשים רגילים עם חיים נורמליים לחלוטין, שגרים בארמון עם בריכה. גם לנו יש קשיים, גם אנחנו צריכים להתמודד עם פרוצדורות ובירוקרטיה במדינה, ואל תשכחו שרק עכשיו האמא יצאה לחופשי מהכלא. יש כאן מנוף ליצירת אמפתיה. הדרך היחידה שלהם להצליח היא פשוט להיות אנושיים, מרגשים ומקסימים - משימה שלפחות עד היום הם כלל לא חשבו עליה.