עבדכם הנאמן הוא מאמין גדול בחריימה ובקציצות ברוטב אדום - ולפני שתרוצו להביא את החלה כדי לקנח בעזרתה את הרוטב שעל קרקעית הסיר, אבהיר שלא מדובר רק בגישה קולינרית, אלא בהעדפה של אקטואליה מתמשכת על פני ניוז.
אם להיות עוד יותר ממוקד, אני מעדיף לעסוק בפרשות שונות לא ברגע התפוצצותן, אלא מפרספקטיבה שמאפשרת לנסות לרדת לעומקן. כמו למשל פרשת אתי כרייף. אני כמובן מסתכן בכך שפרשה חדשה ועסיסית אף יותר מסעירה את דמיונכם בעת קריאת הטור הזה, אבל אתם מוזמנים לבצוע מהחלה ולהשליך עמי קרע ממנה אל תחתית הסיר שהוצאנו מהמקרר.
נניח לרגע שכרייף הייתה גבר: עורך דין שאפתן שניהל מערכת יחסים "מינית־חברית" עם ראשת לשכת עורכי הדין, אולי גם עם בעלות עמדה אחרות שיכולות להשפיע על עתידו המקצועי. האם מישהו היה מאשים אותו במתן טובות הנאה כדי לזכות במינוי? ברור שלא. הוא היה נחשב בעינינו לתותח, כזה שדופק את המערכת ביותר ממובן אחד.
פעם כתבתי כאן, אפרופו פרשה אחרת שהעסיקה אותנו לפני כמה שנים, שהניסיון להכחיד את התשוקה המינית, כחלק מהמאבק לשוויון מגדרי, הוא בעיניי המקום שבו נפגשות פמיניסטיות קיצוניות עם מטיפים פוריטניים. מי שרוצה להצליח ביצירת שוויון אמיתי, לא יכול להילחם ביצר עצמו, אלא ליצור מציאות שבה כמחצית מעמדות הניהול ותפקידי המפתח מאוישים על ידי נשים, מתוך הבנה שאחת מתופעות הלוואי תהיה גברים מצודדים וצעירים שיבקשו להתקדם דרך מערכות יחסים אינטימיות עם נשים חזקות.
רוצה לומר, הבעיה בעיניי אינה שאנשים משתמשים בכל היתרונות שניתנו להם כדי להצליח (מעולם לא הבנתי מדוע חריפות שכל נחשבת יותר מיפי תואר, הרי חכמים יש בשפע, בעוד יופי אמיתי הוא נדיר), אלא שבתשעים ומשהו אחוז מהמקרים, המתקדמת־הסדרתית היא אישה והמקדם־הסדרתי, גבר.
אתלה באילן גבוה ואזכיר את דוד בן־גוריון, שייחל ליום שבו ישראל תהיה ככל העמים, שיהיו בה גם "גנב יהודי וזונה יהודייה" (וסליחה על החלוקה המגדרית-מקצועית שמשקפת את רוח הימים ההם). אלה לא היו דברים בעלמא, שכן הם נאמרו בשיאם של הניסיונות ליצור כאן חברת מופת, שבה עם סגולה הוא אור לגויים או כל צירוף מילים קלישאתי אחר. בן־גוריון, שהיה גדול הפרגמטיסטים, ידע שתפקידו אינו ליצור מציאות אוטופית שבה אין גניבה וזנות, אלא להניח תשתית למדינת חוק, דווקא בידיעה שנורמליות פירושה שתמיד יהיה מי שינסה להפר אותה.
אין לי בעיה עם אנשים (והכוונה אינה לכרייף, הגם שהיא הטריגר לדיון) ששכבו את דרכם לצמרת, אלא עם היחס בין נשים לגברים בפלח האוכלוסייה הזה. איפה הבעיה בכל זאת? ברשותכם נחזור אל משפט אחד בדבריה של כרייף שנותר להדהד הרבה אחרי שסיימה להתראיין, ואף הפך מקפצה לקריירה פוליטית: "אני לא מרחביה".
אני מניח שכרייף התכוונה ל"רחביה" כשם גנרי למקום שבו השכנים הם שופטים, קצינים בכירים, אנשי עסקים ועוד. מיליה שבו מי שיפתח עבורך את הדלת לעתיד ובעתיד הוא מידידי המשפחה. כרייף אמרה בעצם שבמחוזות ילדותה לא היו אנשים שיקדמו אותה - ועל כן היא נזקקה לקשרים שטוותה בעצמה, שהרי אי אפשר להתקדם רק מכוח ההצטיינות.
אני מתעלם לרגע מההנחה הפסולה במשפט האחרון - שהרי אנשים מוכשרים מתקדמים בעסקים, באקדמיה, בתרבות, באומנות, בצבא ועוד, גם בהיעדר סביבה תומכת - ומתמקד רק בנסיבות שבהן הוא מושמע תדיר (בטוח שכרייף, בקריירת השיפוט הקצרה שלה, שמעה אותו יותר מפעם אחת).
הפיכת הרקע הקשה להצדקה לקיצור דרך היא קו ההגנה המוסרי של כל עבריין. בשכונה שבה גדלתי, אומר העבריין להגנתו, אין קרייריסטים. הדרך היחידה להשיג משהו היא לקחת אותו בכוח.
יש מרחק עצום בין להבין משפט כזה, שיש בו גרעין של אמת, לבין להצדיק אותו. להבדיל בין מה שהוא אולי נימוק להקלה בעונש, לבין סיבה מוצדקת לביצוע פשע. אוי לנו אם נתבלבל בין סנגוריה לשיפוט, שהרי כך נכשיר כל פשע כניסיון לגיטימי להשיג בעבירה על החוק את מה שניתן בקלות למי שנהנה מתנאי פתיחה נוחים יותר.
מעבר לעובדה שמדובר במעין הודאה עקיפה באשמה (לאמור: תפסתם אותי, אבל איזו ברירה כבר הייתה לי? הרי לא גדלתי ברחביה!), הוא גם עומד בסתירה לכל מה ששופט אמור להיות: לנסות להבין את מכלול הסיבות שהביאו אדם לידי עבירה, אבל בשום אופן לא להצדיק אותה.
בעוד המערכת זקוקה לשופטים שיבינו את הרקע לעבריינות (עד כאן אני לגמרי "טים כרייף") הרי שהיא מוכרחה להוקיע ואף להקיא מתוכה את מי שלא מבדילים בין הבנה להצדקה. ולו רק מהסיבה הזאת, נראה לי שכרייף עוד תעשה חיל במערכת הפוליטית, הרבה יותר משהייתה עושה במשפט.