כשקראתי על הטענות להשתלת הרוגלות במכשירי הטלפון של מנכ"לים, עיתונאים, אנשי עסקים, ראשי ערים ומפגינים – לא הופתעתי. הכל מצקצקים בתדהמה "רעידת אדמה". קשקוש. שום דבר לא היה מפתיע בעניין הזה. רק מי שלא התעניין או לא רצה לדעת – הופתע.
בשנות ה־50 היו מעט מאוד קווי טלפון בישראל. אזרח שהגיש בקשה לקבלת קו טלפון נאלץ להמתין חמש עד שבע שנים. אבא שלי חיכה רק שבועיים.
באותן שנים עמד איסר הראל בראש שירותי הביטחון של ישראל (המוסד והש"ב היו אחודים). והוא היה משוכנע שאבי ע"ה, פרופ' ישראל אלדד, הוא טרוריסט מסוכן. לא רק סתם אחד מראשי מחתרת לח"י, אלא גם מי שהיה שותף להחלטה להתנקש בחייו של מתווך האו"ם פולקה ברנדוט.
אנשי לח"י הרגו אותו בספטמבר 1948 בירושלים. אבי, יחד עם נתן ילין מור ויצחק שמיר – החליטו להוציאו להורג לאחר שתוכניותיו למסירת הנגב וירושלים לערבים והחזרת הפליטים הערבים עמדו להיות מונחות על שולחן העצרת הכללית.
ולא רק ראשי לח"י, גם דוד בן־גוריון ושר החוץ משה שרת חששו שהתוכניות הללו יסכנו את עצם קיומה של ישראל. ירושלים לא הייתה אז בתחומי מדינת ישראל, ולכן פעלו בה המחתרות באין מפריע כמעט. ולפיכך באשר לברנדוט – הראל צדק, כמובן.
אבל גם במעלה שנות ה־50, היה הראל משוכנע שאבא שלי מארגן ועומד בראש מחתרות שונות ומשונות. מודיעים של הש"ב (כך נקרא אז השב"כ) הופעלו בכל מפגש סטודנטים שארגן, באו לכל הרצאה. רשמו את שמות הנוכחים, עקבו אחר המנויים לעיתון שהוציא לאור ("סֻלם - למחשבת חרות ישראל").
אפשר ואנשיו של הראל היו מודאגים מעט כשראו כי גם בן־גוריון קורא באדיקות את העיתון, וגם מדווח על כך לחבריו בממשלה. הראל ניסה לקשור את ישראל אלדד לפעולות "מחתרת צריפין", שחבריה הואשמו בפעולות חבלה שונות ובהן פיצוץ מטען בחצר הקונסוליה הרוסית בתל אביב כמחאה על רדיפות היהודים בברית המועצות.
אבי עסק בכתיבה ובחינוך, אך היה נטול כישורים ארגוניים ומעשיים. ולפיכך לא נמצא ולו זנב ראיה לכך שעמד בראש המחתרת, והוא לא הועמד לדין. מה שלא מנע מהראל להציבו בראש רשימת הנתונים למעקב.
ולכן, כשביקש קו טלפון הזדרזו אנשיו של הראל לשלוח שני "טכנאים" לביתנו בירושלים. והללו סיתתו בחריצות את כל הקירות. הטמינו מיקרופונים, וגם התקינו מכשיר טלפון כבד, עשוי בקליט שחור, על שולחן הכתיבה של אבי. איזו תמימות נואלת. הרי הוא היה איש מחתרת ותיק. וידע שהטלפון נתון להאזנה וכל הבית – לציתות.
לימים פגשתי את מוזי ורטהיים המנוח (קוקה קולה, קשת), שסיפר לי שהוא היה אחד מהשניים הללו. כסטודנט גויס לש"ב, ואבא שלי היה הפרויקט הראשון שלו. הוא סיפר לי שקרא כל מה שאבא שלי כתב, בין שהתכוון שיקראו זאת ובין שלא. לוורטהיים היה מפתח לתיבת הדואר ברחביה – בה היה אבי משלשל את המכתבים ששלח. עקבו אחריו בכל אשר הלך, הוציאו את המכתבים ששלח וקיבל, קראו והדביקו מחדש. אפילו לא התאמצו להסתיר את הפתיחה והסגירה.
ורטהיים הסביר לי שכאשר התגייס לש"ב היה משוכנע שהוא נלחם באויבי המדינה. אחר כך קיבל משימות נוספות: מעקב אחרי אנשי מפ"ם, מפלגת הפועלים המתחרה למפא"י של בן־גוריון. איסר הראל היה משוכנע שכולם מרגלים קומוניסטים. ורטהיים נשלח לעקוב אחריהם. הטלפונים שלהם והדואר שלהם זכו לטיפול דומה. אבל, אמר לי מוזי ורטהיים, כאשר שלחו אותו לעקוב אחרי מתנגדיו הפוליטיים של בן־גוריון גם בתוך מפלגתו שלו – הבין כי שירות הביטחון הפך למשטרה פוליטית, ועזב.
איסר הראל ניסה לטפול על אבי גם את האחריות לרצח ישראל קסטנר. לעומתו, אבא שלי היה משוכנע עד יום מותו כי דווקא השירות של הראל הוא שעמד מאחורי החיסול. המתנקש, זאב אקשטיין, היה איש ש"ב. הוא הודה בכך, אבל טען שאיש לח"י לשעבר, יוסף מנקס, הוא ששלח אותו להרוג את קסטנר.
הדברים עתיקים. אבל מי שינסה להיכנס לתיקים העוסקים בפרשה בגנזך המדינה – ימצא שרובם עדיין חסויים. גם 80 עמודים בתיקים של אבא שלי חסויים עד היום ("מטעמי ביטחון המדינה"), אף שחלפו כמעט 70 שנה. אם לא היה לשב"כ במה להתבייש – למה הם מסתירים עד היום?
# # #
אבל לא רק בשנות המדינה הראשונות, כשעדיין לא התגבשו בה דפוסי מינהל תקינים. גם ב־1969, כשאבי התמודד לכנסת, שלח השב"כ סוכנת לפעול בתוך חוג הפעילים המצומצם של הרשימה. היא אפילו הוצבה בעשירייה הראשונה ברשימה לכנסת ונחשפה רק חודשים אחדים לאחר מכן. למרות הסיוע הזה בכוח אדם מצד השב"כ – לא עבר ישראל אלדד את אחוז החסימה ולא נכנס לכנסת. אינני יודע מתי, ואם בכלל, הפסיקו לעקוב אחריו.
ולפיכך - אני גדלתי בידיעה ששירותי הביטחון עוקבים אחרי אזרחים גם אם לא ביצעו שום פשע. בשנת 2003 נבחרתי לכנסת, ואריאל שרון עמד לבצע את תוכנית ההתנתקות. ואז – גם אני הייתי נתון להאזנה ולמעקב.
חשדתי שזה המצב, בדקתי את העניין בכמה תרגילים פשוטים, וכשהבנתי שחסינות חברי הכנסת לא מעניינת את "זרועות הביטחון", והם משוכנעים שמי שמתנגד להתנתקות מסכן את קיום המדינה, אפילו לא כעסתי. ידעתי שזכויות האזרח, פרטיות, חסינות חברי כנסת, דמוקרטיה – רק מפריעות לשלטון לשלוט. ובימים שהוציאו פקודות מעצר קבוצתיות לנערות בנות 15 שהפגינו – לא הרשיתי לעצמי להתעצבן בגלל עוד פגיעה בחירויות הפרט.
לימים שמעתי מכמה אנשי שירות הסברים, או תירוצים, לכך שעקבו אחרי מנהיגי "הכתומים" ואני ביניהם. נניח שמישהו מאיתנו היה רוצה לפוצץ את כיפת הסלע בהר הבית כדי לעצור את ההתנתקות? והרי השב"כ הפיץ באותם ימים שמועות זוועה כי אלו התוכניות של מתנגדי ההתנתקות, כמו גם הפעלת נשק חם נגד חיילי צה"ל. כשהדליפו לתקשורת את "הידיעות" הללו, הם ידעו שמדובר בעלילות דם. אבל היה בידיהם הכוח, וידעו כי זה יפגע ב"כתומים", אז למה לא?
ולכן לא הופתעתי כשקראתי שמשטרת ישראל הפעילה לכאורה רוגלות ששאבו תוכן טלפוני שלם משורה ארוכה של אנשי ציבור. ראיינו השבוע את תא"ל (מיל') ארז וינר, מי שהיה ראש לשכתו של גבי אשכנזי כשהיה רמטכ"ל. כשהתפוצצה פרשת "מסמך הרפז", עצרו את וינר והתייחסו אליו כאל אחרון הפושעים.
הסבירו לו שהם יודעים הכל, אבל הכל, על החיים הפרטיים שלו. והבטיחו לו ש"אם ייתן להם יותר גבי (אשכנזי) – יהיה פחות ארז". תא"ל וינר בטוח שהשתילו רוגלה גם בטלפון שלו, ומשוכנע כי מה שנכתב ב"כלכליסט" השבוע – נכון. אבל הוא היה סקפטי מאוד אם החקירה עכשיו תביא לניקוי אורוות, כי יותר מדי אנשים בכירים מעורבים בפרשיות הללו.
דפוסי פעולה אלו ננקטו על ידי זרועות אכיפת החוק מאז קום המדינה. האם חדלו מכך? הפרשייה האחרונה מעידה לכאורה כי הפשעים הללו נמשכים. חדירה לפרטיות, מסעות דיג, שימוש בפרטים אינטימיים שנחשפו באמצעים אלו כבמנוף לסחיטה באיומים על אנשים רבים, מהם עדים ועדי מדינה – יכולים להתבצע רק באישור בכירים מאוד במערכות הללו, או אף בהוראתם הישירה. ואינני בטוח שהם לא ינסו, אולי כבר הצליחו, למחוק את עקבות מעשיהם – כדי שלא יופללו.
אבל למה?
כשלמדתי רפואה קיבלנו גם כמה שיעורים בזואולוגיה, ומאז אני יודע כי הכלב מלקק את בסיס הזנב שלו והאברים שבסביבה – כי הוא יכול.
צילום: משה מילנר, ארכיון לע"מ