בית מתוק אלבמה

Are you lonely tonight?
Are you out on the road?
I'm headed home to go it alone again.
Are you dreaming out loud?
Scared of the crowd?
I'm headed home to go it alone again.
It's realizing just how close you've come to death.
And rearranging accordingly.
I'm realizing what I've lost and what I've left
And taking it home to go it alone again
(Jason Isbell)

יומיים אחרי בחירות 2020, כאשר ספירת הקולות טרם הסתיימה והתוצאה נותרה פתוחה, צייץ ג'ייסון איסבל בחשבון הטוויטר שלו שאם ג'ו ביידן ינצח בג'ורג'יה, שלא בחרה מועמד דמוקרטי לנשיאות ב־28 השנים האחרונות, הוא יקליט אלבום של שירי ג'ורג'יה שאהובים עליו. אף שהפכה לשדה קרב עקוב מזיעת מטורללים וצבע השיער של רודי ג'וליאני, ואחרי שטראמפ דרש ממזכיר המדינה "למצוא" לו 11 אלף קולות כדי לנצח, הלכה ג'ורג'יה לביידן וגם העמידה שני סנאטורים דמוקרטים חדשים.

לרשימת השינויים לטובה באמריקה המקרטעת על פי תהום של אפלה פשיסטית, אפשר להוסיף את "Georgia Blue", האלבום שאיסבל הבטיח, הקליט והוציא לאור לפני כחודשיים. קניתי את "Georgia Blue" ב־Bull Moose, חנות מוזיקה, סרטים וספרים בקניון מושלג ונטול חן בבנגור, אחת הערים האפורות והמדכאות באמריקה. אחרי קריסת הרשתות הגדולות כ־Tower Records, Virgin ואחרות, נעלמו החנויות הללו שפעם היו ביתי השני; לכן היה מפתיע שדווקא בבנגור נותר מהן זכר.

כאשר גמרנו, בני ואני, לארוז בקרטונים את כל הסרטים שנגזר עליי להיפרד מהם כדי לא לגרור אותם ליעד הבא שלי שאינו ברור עדיין, כולל כמות סוטה שמצאנו בבוידעם ושכחנו מקיומם, התלבטנו למי לתת אותם. ברגע נדיר של חשיבה יעילה, עלה בדעתי שאולי אפשר למכור אותם, בפרוטות כמובן.

כך הגענו ל־Bull Moose אחרי שעה בכבישים צרים ובוגדניים מכוסים בקרח שחור, אימתו של כל נהג. החזקתי את דלת החנות פתוחה בקור של 15- מעלות צלזיוס כאשר בני, הגדול והחזק ממני, הערים ליד הדלפק 12 קרטונים. קשה לקרוא אנשים ואת תגובותיהם כאשר פניהם מכוסים במסיכות. האיש מאחורי הקופה לקח מספר טלפון, נתן לנו כרטיס ביקור והבטיח להתקשר עם הערכת מחיר אחרי שיבדוק את הסחורה.

לפני שעזבנו, שאלתי את המוכר אם יש לו את "Georgia Blue". הייתי צריך להכתיב לו את שמו של ג'ייסון איסבל, שלא היה מוכר לו - למה שגיבור רוק דרומי מאלבמה יהיה מוכר במיין - מצאתי וקניתי ב־11 דולר. חזרנו הביתה, המשכנו לארוז ושכחנו מ־Bull Moose. בערב ירד עמנואל מהקומה השנייה לחדר השינה שלי, שבו הייתי מוטל רצוץ. הוא אמר ש־Bull Moose התקשרו ונקבו במחיר. כמה אתה חושב? שאל עמנואל. 150 אמרתי. תוסיף אפס, אמר עמנואל. נו שיט! אמרתי. נו שיט. מה עכשיו? שאלתי. הוא ישים צ'ק בדואר ביום רביעי.

אני מכיר את האמירה "הצ'ק בדואר" כל חיי. ביום רביעי נכנסה סופה שהשתוללה יומיים, משלחת מצוידת לקוטב לא הייתה מגיעה לתיבת הדואר. כשהגעתי היה בה צ'ק מ־Bull Moose בסכום המובטח. על הצ'ק היה כתוב "תודה על הסחורה המשובחת". כל החיים חיכיתי שמישהו יאמר מילה טובה על טעמי התרבותי. אם לא היה עליי להיפטר ממשקל נכסי תרבות עודף, הייתי מחמיץ את המחמאה. כמו שאמר עמנואל: "אבא, כמה גרסאות DVD ובלו־ריי של מפעלות 'הסנדק', 'אפוקליפסה עכשיו' ו'האזרח קיין' אתה צריך?". השארנו מארז אחד מכל נכס.

אלה אינם ימים קלים. החורף מחזיר בריבית את שהחמיץ בשנה שעברה. סופה רודפת סופה. המפלסות מערימות את השלג להרים גבוהים בצד הדרך. חשבונות החימום חותכים בבשר החי כלהב של גיליוטינה. ב־17 שנות קור לא שילמתי 1,200 דולר על חימום לחודש. יחסית לאדם עם מצפן קפריזי ועתיר החלטות שגויות, אולי עשיתי טוב כשמכרתי את הבית. זה אלמנט הארעיות, לחיות על קופסאות והחובה להיפטר מכל מה שלא יהיה לו מקום בשארית חיי ומה שנשאר מהם, שמבאס אותי.

כהרגלי, קודם הבטתי באריכות בעטיפה של "Georgia Blue". אחר כך ניסיתי לקרוא את הקרדיטים. או שאלה נעשים קטנים יותר כל הזמן, או שאני מאבד את הראייה. אחר כך הנחתי את הדיסק על שולחן הלילה ליד ראשי לכמה ימים. בעיקר כדי לא להתנפל על הסחורה. אני אלוף בדחיית סיפוקים. מתישהו כשהתחלתי לארוז את המוזיקה ששכנה בכוורת ענקית שנבנתה עבורה במיוחד בחדר השינה, שמעתי את "Georgia Blue".

גם הפעם מלווה איסבל בלהקתו ההדוקה The 400 Unit המרחפת כבכירי הבולשוי מאקוסטיות נוגה בגיטרה, בנג'ו, מנדולינה וכינור לעילית הרוק הדרומי החשמלי, שאותה מובילה הגיטרה של איסבל, שהוא אחד הווירטואוזים שלא נאמר די בשבחו. בשם הקומבאיה החוגגת את ג'ורג'יה, הזמין איסבל לאולפן גיבורים אזוריים, חתני וכלות שמחה, כברנדי קרלייל, ג'וליאן בייקר, אדיה ויקטוריה, בלה פלק ואחרים, ואלה שרים ומנגנים בעיקר נכסי צאן ברזל של ג'יימס בראון, R.E.M, גלדיס נייט, אוטיס רדינג, האחים אולמן ואחרים.

המבחר האקלקטי, האווירה הטובה באולפן, הכריזמה השקטה של איסבל וגאונותו המוזיקלית על רקע הניצחון הזמני של הטובים על הרעים, אחראים לאלבום שגולש מבלדות, לרוקרים, למיטב המוזיקה השחורה ("It's a Man's World") ולגרוב הפאנקי של "A midnight Train to Georgia".

יש לאיסבל אלבומים שהשכיבו אותי עם חום גבוה, עד כדי כך הם הזיזו את המולקולות שלי. מדובר ביוצר מוזיקלי כה מוכשר, שזה כואב. אינני נוהג להשתמש ב"הכי", אבל ג'ייסון איסבל הוא כנראה אחד הקולות המוזיקליים הבולטים היום באמריקה. בכל מה שקשור לשידוך מילים למוזיקה והיכולת להעניק להם את הפרשנות הטובה והמרגשת ביותר, איסבל נמצא בשיא ועם טוענים מעטים לכתר.

דיוויד קרוסבי, זקן השבט ובעל אחד הקולות האייקוניים בתולדות הרוק, אמר ש"ג'ייסון הפך לאחד הכותבים הטובים באמריקה, וכותבים טובים בעיניי הם פול סיימון, ג'וני מיטשל ובוב דילן. השירה שלו טעונה רגש. היא כנה. הוא מנסה באמת לספר סיפור". ג'ון מאייר, ממש לא בליגה של קרוסבי, אומר שאיסבל "הוא התמלילן הטוב ביותר של דורו. הוא מתקיים ברמה שאפילו כותבי שירים גדולים יכולים רק לבקר".

אם אתם אוהבים כמוני כינור, נניח מימי סקארלט ריוורה צפונה, ומודעים להבדל בין violin קלאסי ל־Fiddle מנסר, חייבים להזכיר את אמנדה שיירס מטקסס: יש לה קריירת סולו מבטיחה; היא חברה ב"Highwomen" התשובה הנשית המוחצת לתאגיד הטסטוסטרון שהיו "The Highwaymen" (וויילון ג'נינגס וג'וני קש המתים וקריס קריסטופרסון ו־ווילי נלסון החיים); והיא נשואה לאיסבל ואם בתם מרסי. שיירס מצליחה להרים אותי מתהום אפלה לפינה קטנה שבה זורחת השמש עם סולו אחד.

 "Georgia Blue" אינו אלבומו הגדול של איסבל, אלא הוא מיצג נעים הליכות, לבוש בגדי חול, משוחרר אברים, שאף על פי שאינו מופתי הוא מצליח לנסח אמירה ולעשות את העבודה. איסבל הוא מוזיקאי שמגייס את קולו למטרה שעבורה הצביע. 75% מהכנסות האלבום מתועלות לארגונים הנאבקים על זכויות בוחרים.

מי שהיה רק לפני חמש שנים בייבי פייס עם בלורית מקורזלת ונטייה קלה להשמנה, חצה את גיל 40 עם זקן ובו כתמי שיבה, שיער מעוצב, פרצוף שלחייו קעורות וגזרה דקה. הוא סוחב איתו משא עודף של נישואים ראשונים כושלים, התמכרות קשה לאלכוהול (בעיקר) שהביאה לפיטוריו מ־Drive־By־Truckers, הלהקה המובהקת הנושאת הלאה את הטינה הדרומית שאיסבל תרם לה רבות אך לא היה שותף טבעי לאנגסט הקולקטיבי. עם פטרסון הוד שנותר בעל הבית, הוא יישר את ההדורים רק לאחרונה. איסבל מורכב ועמוק יותר מלהתמקד באתוס הדרומי לבדו. מה שלא הפריע לו להשתתף ב"Southern Rock Opera", האלבום שחגג את לינרד סקינרד ואת האחים אולמן הדרומיות.

איסבל הוא מאלבמה של ג'ורג' וואלאס, ללא ספק אחת המדינות האפלות, הגזעניות והאדומות באמריקה, אבל הוא פתח ממנה מרחק בלתי ניתן לגישור. חוץ מאהבתי הישנה מתחילת שנות ה־70 ללהקות הדרומיות המוכרות ומוכרות פחות, איסבל הוא מי שאני מניח את ראשי על כתפו משום שאני מחובר כל כך למצוקות שעיצבו אותו. לא משנה מה היה הרעל שלך, התמכרות נבזית עם סוף טוב היא אחד המדריכים שאין להם תחליף לחיים. רק מי שהיו שם מצליחים לשמוע בין השורות.

גירושים גם הם אירוע מכונן, ואף שלאלבומים אחרים שלו נקשרו כתרים גדולים ומוזהבים יותר, "Here We Rest" מ־2011 הוא כבר שנים האלבום שאני פותח איתו נסיעות. כמה שורות פתיחה משיר שגורם לי לדמוע מופיעות בתחילת הטקסט. כמובן שהשורה "תראו לי מקום עם מלח על הכביש", מתייחסת למדינות מושלגות שמשאיות מפזרות בהן מלח על הכביש שמפשיר את השלג ומונע החלקה.

אני מאוהב ב"Codeine", שיר שלא לוקח שבויים. זה איסבל מתחתית כוס התרעלה: "אם יש משהו שאינני סובל, זה הבר הזה ולהקת הקאברים / מרמים את דרכם דרך 'Castle Made of Sand' / זה דבר שאני לא סובל. אם יש מה שאיני אוהב, זה הקול שהאישה הזאת עושה / חמש דקות אחרי שלבה מתחיל להישבר, זה משהו שאני לא אוהב"; והפזמון: "אחד מחבריי לקח אותה אליו ונתן לה קודאין, מישהו מחבריי לקח אותה אליו ונתן לה קודאין".

השיר מבריק משום שהוא משלב את שתי הנכויות הגדולות של איסבל. "קודאין" מדויק משום שהוא תופס בגאונות רבה את המצב הדיכאוני אחרי פרידה קשה. הקנאה וההכרה באופן שבו החיים השתנו. גם המנגינה מייצגת סוג של שעשוע, והכינור של שיירס מלהטט באפקטיביות גם משום שהיא האישה החדשה בחייו.

מי שהיה שותף לחלק מדרך החתחתים של איסבל, מבין שהוא נתן כאן את כולו, מתח את הגבול עד הסוף ונשאר עם מכל דלק ריק. כמו שכתב מישהו, "'קודאין' הוא שיר חרטה על אהובה לשעבר שעזבה לטובת מישהו עם סמים טובים יותר". לא פחות טוב: "הלוואי שידענו להתווכח אבל אנחנו לא יודעים".

בימי קוביד הסתגר איסבל - מהתומכים היותר קולניים של החיסונים ומי שהסתכסך עם מעריצים משום שהוא מסרב להופיע לפני קהל שלא מציג תעודת חיסון - עם שיירס ובתו בחווה שלו ליד נשוויל ועבר בזחילה מייגעת את הקשת המלאה של התחושות שאפיינו את התקופה ההיא. הוא קנה את הגיבסון לס פול 1959 של אד קינג, מהגיטריסטים של לינרד סקינרד ואחד ממחברי "Sweet Home Alabama" שמת בשנה שעברה; הוא התאבל על ידידו הזמר ג'ון פריין, שמת מקוביד באפריל 2020.

כאשר הרגיש שאפשר לחזור להופעות, הוא דאג שכל חברי להקתו יתחסנו וספג באומץ את נאצות המעריצים שהבטיחו להחרים אותו. שני נגני גיטרה גדולים: אחד אריק קלפטון ועמדתו המבישה נגד חיסונים; השני ג'ייסון איסבל, שערך ראיון וידיאו עם ד"ר אנתוני פאוצ'י כדי להוכיח שלא כל הדרומיים הם אדומי עורף נבערים.

מי שידע על כך מראש הצליח לראות את איסבל בשניות החטופות שנותרו מהופעת האורח שלו ב"Deadwood: The Movie" כשהוא מנגן בלהקה בבר. משהו בחזותו המבוגרת של איסבל ובנוכחותו המיוחדת לכד את עינו של מרטין סקורסזה, שליהק אותו בסרט "Killers of the Flower Moon", שצולם במשך שלושה חודשים באוקלהומה. בין לבין השחיל איסבל הופעת אורח קצרה בסדרה "Billions".

מי שגדל על להקות מהדרום והתאהב בדגש המיוחד שהן שמו על גיטרות, עם שתיים ושלוש גיטרות בהרכב, מודע גם למחיר הכבד שהלהקות הללו שילמו בחיי אדם בעיקר בשל סגנון חיים פרוע ושלוח רסן. בלינרד סקינרד נותר גארי רוסינגטון לבדו מההרכב הפותח. מי שלא נהרג בתאונת המטוס ב־1977 מת אחריה מהמחיר שגבו אלכוהול וסמים; האחים טוי וטומי קולדוול, שהיו הרוח החיה, מחברי השירים ונגני הגיטרה במרשל טאקר בנד, אינם; צ'רלי דניאלס מת לפני שנתיים; האחים אולמן שרדו את מותם של דוויין אולמן ובארי אוקלי, אך הגיעו לסוף דרכם עם מותו של גרג אולמן ב־2017.

איסבל אינו דור שני מובהק למייסדים, משום שאינו בנם של אולמן, דיקי בטס ובארי אוקלי, שחברו ללהקה בטס־אולמן, אבל הוא לא החמיץ הזדמנות למחווה כשזאת נקלעה לדרכו.

ב"Georgia Blue" בחר איסבל לבצע את "In memory of Elizabeth Reed", הקטע האינסטרומנטלי שכתב דיקי בטס ליד מצבה ועליה השם אליזבת ריד בבית הקברות שבו נהגה הלהקה להתמסטל בג'ורג'יה. ניכר בביצוע הכבוד שרוחש איסבל לבטס, שהוא מאחרוני ההרכב המקורי שגם הוא פוטר מהלהקה בגלל אלכוהוליזם. איסבל נוהג לספר (הוא מתראיין מוצלח שזוכה לתשומת לב של עיתונות מיינסטרים כמו "ניו יורק טיימס", "ניו יורקר" ואחרים) על דוויין אולמן, שנהג לישון במגרש החניה של אולפני ההקלטה FAME לפני שנדחף לנגן סולו בביצוע של ווילסון פיקט ל"היי ג'וד". איסבל מספר כיצד נהג לטאטא את רצפת האולפן ומצא דוושות שהיו שייכות לאולמנים, וגם הקלטות אלטרנטיביות לשירים ידועים.

בפודקאסט שבו התראיין התעקש איסבל להסביר מדוע אינו רואה באחים אולמן להקה דרומית. טענתו אינה חדשה, אך הוא מוסר אותה בתקיפות ובשכנוע עצמי: "כאשר אומרים רוק דרומי, אני חושב על לינרד סקינרד. האחים היו להקת אלתור בחיפוש אחרי צליל מיוחד. הוא יצאו למסע מוזיקלי לכיוונים שרוק דרומי לא אימץ באמת. הם עסקו באלתורים, בג'אז ובבלוז, מושפעים בעיקר מהגרייטפול דד. כיצד הם עלו על נתיב האלתור עמוק בלב העידן הדרומי שלא אימץ את הצליל? לאיסבל אין ספק: "פטריות. פטריות שצמחו בגללי פרות במייקון, ג'ורג'יה".

ל־Drive־By־Truckers הצטרף איסבל ב־2001, כשהיה בן 22. חברו הטוב ביותר היה ג'ק דניאלס מלינצ'ברג, טנסי, ואיסבל התנדב להיות קורבן של חיי רוק'נרול. כדי לסבך את הדברים, הוא התחתן עם שונה טאקר, נגנית הבס של הלהקה, והתמכרותו לאלכוהול וסמים גברה. ב־2007 פיטרה אותו הלהקה. הוא נעלם ושב לחיים אחרי שהתאשפז במוסד גמילה ויצא ממנו נקי. מתישהו בימי קוביד הוא שכח לרגע ושטף את פיו בליסטרין, המכיל אלכוהול. הוא התייסר קשות, חווה פלאשבק קצר והתעשת. הוא פיכח כעשר שנים.  

יש ציפייה גדולה לסרט של סקורסזה למרות המעידות שלו בשנים האחרונות ("האירי") ונטייתו לפולמיקה ודיוני סרק תיאורטיים על קולנוע. הסרט מבוסס על ספר תיעודי המספר על הריגת עשרות נשים אינדיאניות משבט Osage לפני כמאה שנה, טבח שהוביל להקמת ה־FBI. איסבל משחק לצד רוברט דה נירו, לאונרדו דיקפריו וג'סי פלמונס, המועמד לאוסקר על תפקידו ב"The Power of the dog". אפשר להבין משהו מגישתו לכוכבות של איסבל בסיפור שהוא מספר על דיקפריו: "בזמנו החופשי דיקפריו מבלה בחנות וולמרט. הוא אומר: 'וולמרט חנות מדהימה'. שאלתי, למה אתה מתכוון? 'הייתי שם חמש פעמים ויש להם הכל'. דיקפריו כה מעל החיים שהוא לא היה בוולמרט מימיו".

לא זוכר אם הדגשתי מספיק: מעל לכל, ג'ייסון איסבל הוא גיטריסט ענק. הוא לא מאיים כרגע על דרק טראקס, אבל ווה־ווה־וום.