שפת אם

סביב השולחן בחצר בית הקפה ישבה חבורה. יש שלב שבו הפסאדה עוזבת. אין צורך להחזיק את הבטן בפנים או לחטב את העצב ואת הסימנים של החיים. האחד אמר: "תראו איזה חתיאר אני, כל חמש דקות יש לי פיפי. עד לפני כמה שנים חשבתי שערמונית זה שם של איזה פרח". "אתה מדבר?", שאלה אותו אחת מהחבורה. "פעם הייתי מזנקת כמו פנתרה מהמיטה, עכשיו אני קמה חטיבה חטיבה והכל כואב. אפילו איברים שלא ידעתי שיש לי". "ואת, מה איתך?", הפנה את שאלתו אליי. "אני?" אמרתי לו, "הפכתי למבוגרת הזו שנועצת לאנשים מקל בצלעות כי כבר לא אכפת לה".

צחקנו צחוק חרישי, כזה של השלמה. "להזדקן זה דבר מסריח", אמר עוד מישהו. "פתאום ההורים שלי נהיו זקנים. ממש זקנים. אבא שלי לא סגור על מי אני. מסתכל ולפעמים הוא חושב שאני אחיו הצעיר שנהרג במלחמת ששת הימים". "ומה אתם עושים איתו?", שאל ההוא ממבוא ערמונית. "מה עושים? שאלה טובה", הוא ענה. "אמא שלי לא מוכנה לשמוע על בית אבות. היא רוצה להיות איתו. אני מבין אותה. בינתיים, עד שנסיים עם האישורים לייבא עובד זר, אנחנו מתייעצים עם רופאים, שומרים עליו סביב השעון, מכינים לו פתקיות שיוכל להיעזר בהן, מסדרים לו בכל פינה בבית מעקות שיוכל להיאחז בהם".

הפעם הראשונה שנתקלתי בצירוף "מטפלות זרות" הייתה בספרו של יהושע קנז, "מחזיר אהבות קודמות". בספר הזה, יעקב המשותק, שקנז מתאר כ"דחוי מאהבה", איבד לא רק את יכולת התנועה כי אם גם את כושר הדיבור בעקבות אירוע מוחי. הוא יכול לבטא את רצונותיו רק באמצעות צעקות וזוכה לפירורי חיבה מפיליפינית גוצה ומכוערת שילדיו שכרו את שירותיה כדי שתטפל בו עד יום מותו.

בזמן שיעקב וקשישים אחרים נטועים שותקים בכיסאותיהם, המטפלות הפיליפיניות שלהם יושבות על הספסל בגן הציבורי ומפטפטות במרץ ביניהן. ליעקב יש עולם שלם, למטפלת שלו ולחברותיה יש עולם שלם, שלא בהכרח נפגשים זה עם זה.

קנז היה הראשון שהניח את האצבע כבר ב־1997 על מה שהפך לתופעה נרחבת. הרי עד שנות ה־90 כמעט שלא היו עובדים זרים בישראל, בוודאי לא בתחום הסיעוד. בסוף שנות ה־80, על רקע המשבר עם הפלסטינים, נפתחו בפניהם שערי הארץ, כדי שימלאו את מקום העובדים מהגדה ועזה, שכבר לא יכלו להיכנס יותר לשטחי ישראל. רובם הגיעו בכלל לעבוד בחקלאות, בניין ותעשייה.

נדמה שהוא תמיד היה כאן, אבל רק ב־15 השנים האחרונות תחום הסיעוד הפך כוכב גדול, אחרי שהמדינה הפריטה חלק גדול מהשירותים הציבוריים. על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה מאוקטובר 2021, שוהים בארץ כ־56 אלף מטפלים סיעודיים חוקיים וכ־14 אלף לא חוקיים. לא חוקיים, כלומר כאלה שפג תוקפם ממש כמו מוצר על מדף או שהם חצו ארבע שנים ושלושה חודשים בארץ. בתקופה הזו יש להם אפשרות לעבור בין מטופלים. אם המטופל הולך לעולמו והמטפל מבקש להישאר בארץ ולטפל במטופל חדש, על המשפחה לבקש דיון בוועדה הומניטרית. בהמשך, עד שמונה שנים, המטפל יכול לבקש באמצעות המשפחה ועדה הומניטרית. ומה קורה אחר כך? המטפל אינו יכול לעבוד עם קשישים. רק נכים או ילדים. הסיבה היא שלנכים ולילדים מאוד מתקשים למצוא מטפלים.

הקורונה הביאה את הביטוח הלאומי עם רשות האוכלוסין למסקנה שנוצר ואקום אמיתי ומחסור בעובדים. גם עובדים שפג תוקף הוויזות שלהם קיבלו הארכה למשך חצי שנה. הדבר הביא לכך שהמשפחות יכולות להעסיק את המטפלים באופן ישיר, בלי תאגיד שעומד בתווך. תאגיד, כלומר חברת כוח אדם שתפקידה לצוות בין המשפחות לבין המטפל הסיעודי.

"לא פשוט עכשיו, היבוא של עובדים זרים", אמרה זו מהאיברים הכואבים. "גם כשתצליחו, תצפו להרבה בעיות. שמעתי שהם למדו לתפוס תחת. שמעתי על אחת שביקשה לא להישאר לישון. האחרת הגיעה ללילה אחד והחליטה לעזוב, כי הגעגועים לדרום, כלומר לבית הקודם שלה בשנים האחרונות, עד שהקשישה שלה נפטרה, ממש העיקו עליה. שמעתי על עובד זר שלא מוכן לשטוף כלים בארוחות חג. שכח מי ייבא אותו".

אני חשבתי על זה שאם כבר מישהו שכח, זה אנחנו, שמיד עוברים למיקור חוץ. או כמו שסבתא שלי אומרת: "הורה אחד יכול לגדל עשרה ילדים. עשרה ילדים לא יכולים לגדל הורה אחד". חשבתי על זה שאנחנו מדברים על בני אדם במונחים של יבוא, כאילו הם סחורה. בדרך הביתה שמעתי סטנדאפיסט שהריץ בפעם ה־80 מיליון את הבדיחה על זה שאצל רוסים תמיד יש סבתא בסלון ואמרתי לעצמי שהלוואי על כולנו. 

בדק בית

כמה יפה הרעיון להוציא יומן־אלבום מעוצב שמרכז שאלות שכדאי לשאול את ההורים בזמן שהם עוד יכולים להשיב עליהן. "דברים שרציתי לומר", שיצרה אפי כהן זוהר, מציע להפסיק לדחות את השיחות, ובמעין גרסה בוגרת ובשלה של עבודות השורשים, לשבת איתם ולשאול. האלבום מתחיל בילדות עם הצעות לשאלות כמו "איזה זיכרון מרגש במיוחד יש לך מאמך?", "לו יכולת לדבר עם אבא שלך, מה היית אומר/ת לו?", עובר בשנות ה־20 עם שאלות כמו "מי הדמות שהכי השפיעה עליך באותה תקופה?" ו"מי היה החבר שלך?", ממשיך במשפחה ("איזו/ה ילד/ה הייתי?", "לו יכולת לשנות משהו במסלול חייך, מה היית משנה?") וכך הלאה.

"דברים שרציתי לומר", מאת אפי כהן זוהר. 100 שקלים

''דברים שרציתי לומר'', יומן משפחה (צילום: סטודיו נונה)
''דברים שרציתי לומר'', יומן משפחה (צילום: סטודיו נונה)

המלצתרבות

השירים של מיקי גבריאלוב הם סימני דרך, ונדמה לי שלכל שיר יש מקום על לוח השנים. כל שיר חדש הוא מתנה, לא כל שכן אלבום חדש. 40 שנה אחרי שהוציא את אלבומי הילדים "יפתח המלוכלך" ו"מקס ומוריץ" גבריאלוב חוזר אל עולם הילדים ואל שירי הילדות באלבום המבוסס על שירים שהשמיע לנכדיו. האלבום "איזה בלגן", שיצא ממש עכשיו, מאגד עיבודים וביצועים חדשים לשירים מוכרים כמו "אבא סיפור", "לשרוק בחושך", לצד ארבעה שירים חדשים: "איזה בלגן" ("אמאל׳ה אומרת שכבר הגיע זמן/ צריך לקום להסתדר ללכת לגן/ קמתי מטושטש קצת באמצע החלום/ במקום לאמבטיה נכנסתי לארון"), "אמאל'ה ואבאל'ה", "ימי החג" ו"לבדי". מהאזנה חוזרת לשירים מעניין היה לגלות שאפשר להקשיב להם דרך פילטרים שונים ופרשנויות שונות: כילדה, כאמא וכבוגרת.

"איזה בלגן", מיקי גבריאלוב. האלבום זמין להאזנה בכל שירותי הסטרימינג (ספוטיפיי, אפל מיוזיק ועוד)

''איזה בלגן!'', שירי ילדים מאת מיקי גבריאלוב (צילום: מיכל גבריאלוב)
''איזה בלגן!'', שירי ילדים מאת מיקי גבריאלוב (צילום: מיכל גבריאלוב)