איברהים עיסא, עיתונאי וסופר מצרי ידוע, ישב ביום שישי שעבר מול המצלמות ודיבר ודיבר ודיבר. כך הוא עושה שלוש פעמים בשבוע, בערוץ הטלוויזיה שבו הוא מגיש תוכנית אירוח. יומיים קודם לכן הוא התלונן על חופי מצרים. היאך נשים מגיעות לנפוש בים, אבל חוששות לחשוף את גופן כפי שעושות בנות מינן בכל מקום בעולם. בשנות ה־60 וה־70, הוא התלונן, נשים מצריות פקדו את החופים בבגדי ים.

אתרי החדשות מיהרו לצטט את דבריו על בגדי הים והציגו אותם באור פרובוקטיבי. אבל זו הייתה רק ההתחלה. הגיע יום שישי, ועיסא בא לאולפן במצב רוח קרבי במיוחד. "כיום, ב־2022, אתה לא זקוק לאיש הדת בחיי היומיום", הוא אמר ופתח בנאום שעיקרו "אל תעשה לך רב". לשם מה צריך את הפוסקים, הוא תהה. כדי שיטיפו לך לצום ולתפילה? הרי אתה יודע איך לעשות את זה. כדי שיגידו לנו שצריך לתרום לצדקה? הרי כולנו תורמים. 99% מדבריהם שקר, המשיך עיסא ואמר. להוכחת דבריו, הזכיר את סיפור "המסע הלילי" של מוחמד לירושלים, ופנה לבצע בו סיכול ממוקד.

על פי המסורת המוסלמית, נסע מוחמד באחד הלילות ממכה לאל־אקצא, משם עלה השמיימה, קיבל עול מצוות, וחזר למכה - כל זאת בתום כמה שעות, על סוסו הידוע אל־בּוּרַאכּ. האירוע מכונה באסלאם אל־אִסְראא ואל־מעראג', כלומר, המסע הלילי והעלייה לשמיים. הוא מבוסס על פסוק בקוראן שבו נכתב כי אלוהים הסיע את עבדו (מוחמד) בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון. אומנם לא נאמר בקוראן היכן שוכן אותו מסגד, אבל פוסקיהם טענו לאורך הדורות כי "המסגד הקיצון", אל־אקצא, שכן בירושלים. פרשנויות מיעוט טענו כי הוא שכן אותם ימים בפאתי מכה.

מהו אל־אקצא והיכן היה הוא פולמוס בפני עצמו. מה שחשוב לסיפורנו הוא האמונה במסע הלילי. אחת לשנה, ב־27 בחודש השביעי בלוח השנה המוסלמית, מציינים המוסלמים בכל רחבי העולם את ההתגלות השמיימית שקרתה לנביא. השנה יחול האירוע ביום שני הקרוב. "כל הסיפורים האלה, שהוא עלה לשמיים, פגש אנשים, ביקר בגיהינום, כל זה המצאה", פסק עיסא - ימים מעטים לפני ציון היום המקודש.

לא מהיום נוהג איברהים עיסא (56) לבטא עמדות נגד הממסדים החזקים. בשלהי תקופתו של הנשיא מובארק נגזרו עליו שישה חודשי מאסר אחרי שהעז להביע פליאה מדוע הנשיא לא נראה בציבור כבר עשרה ימים. עיסא רמז כי מובארק מצוי על ערש דווי, וכי אנשיו מסתירים את מצבו מעין הציבור. עונשו הופחת בערעור לחודשיים בלבד, והנשיא מובארק עצמו חנן אותו לבסוף. המסר היה ברור. מי שייגע בנשיא, יסתבך. הפרשה נדונה בהרחבה בתקשורת, וכך נחרת המסר היטב בתודעת הציבור. שליחתו של עיסא למאסר הפכה, אם כן, לעונש מיותר.

חוסני מובארק (צילום: רויטרס)
חוסני מובארק (צילום: רויטרס)


בכך שפסל את קיומו של "המסע הלילי" של הנביא, נטל עיסא ממוחמד נס גדול שיוחס לו, וגימד מדמותו. הוא כפר בביקורו של הנביא בירושלים, שעליו נבנתה קדושתה של העיר באמונה המוסלמית. אין פלא מדוע מיהרו רבים לכנותו השבוע "כופר", "אתאיסט" ואף "שיעי", מילה המשמשת את הסונים להשמצה.

מה השתבש

הסיפור הזה איננו רק פולמוס מצרי פנימי, אלא גם משל עבור כלל מאמיני הדתות המונותאיסטיות. שלוש הדתות הללו בנו את יסודות המסורת שלהן על סיפורי נסים ואגדות שקשה להוכיחם. בעזרתם הן התפשטו, כבשו שטחים ולבבות ואילצו אחרים לחשוב כמותם. זה מה שמבקש העיתונאי המצרי לומר בין השורות. כי אומות נלחמו ודמים נשפכו הודות לאמונות בעלות יסוד עובדתי קלוש.

מאותו רגע שאמר עיסא את דבריו, החל במצרים תסריט החוזר על עצמו במקרים כאלה. סחרחרה של תגובות חריפות, שבעקבותיהן הוגשו נגדו כמה תלונות למשטרה. מיד הודיע התובע הכללי כי בכוונתו לפתוח בחקירה נגד העיתונאי בחשד לניצול הדת להפצת רעיונות קיצוניים וביזוי האסלאם. אם הסערה תשרת את המשטר, החקירה תתמוסס כבמטה קסמים. אם תזיק לו בדרך כלשהי, הוא עלול למצוא את עצמו בבית הדין ואף בכלא. במצרים לא נהוגה הפרדת רשויות, ומערכת המשפט היא זרועו של השלטון. היא תעשה מה שיורו לה מלמעלה.

למרות ההרעשה שספג לאורך כל השבוע, טובים סיכוייו של עיסא לצאת בשלום מן הפרשה. עד כמה שזה מפתיע, דבריו שירתו את מדיניותו של עבד אלפתאח א־סיסי. זה כמה שנים מנסה נשיא מצרים להיאבק בקיצוניות הדתית. באחד מנאומיו תהה כיצד מזוהה האסלאם עם רצח וחורבן, ומה השתבש. כמו קודמיו, מאז ימי נאצר, המשטר המצרי הוא חילוני במהותו. האמונה באל, מבחינתו, היא עניין שבין אדם לעצמו. קיום המצוות הוא אמצעי ולא מטרה, ועל כן חשוב לשלוט בגובה להבותיה של האדיקות הדתית, במיוחד אם הקיאה מתוכה אויב כמו האחים המוסלמים.

נשיא מצרים א סיסי (צילום: Ludovic Marin/Pool via REUTERS)
נשיא מצרים א סיסי (צילום: Ludovic Marin/Pool via REUTERS)


עיסא לא תיאם עם סיסי את דבריו, אבל ידע היטב כי הנשיא חושב כמותו על אנשי הדת והאופן המופרז שבו הם נכנסו לחייהם של המוני המאמינים. לא סתם הוא בחר כדוגמה את "המסע הלילי". הודות לאירוע הזה נתקדשה ירושלים בעיני המוסלמים, ועל כן אל־אקצא הוא עבורם המקום השלישי בחשיבותו. העובדה שזהו אתר תיאולוגי נפיץ מעוררת חשש לא רק בישראל, אלא אצל כל ממשלות האזור. מקהיר, דרך רמאללה, רבת עמון ועד ריאד ואבו דאבי, כולם חרדים מפני התלקחות המונים שתעורר זעם תיאולוגי.

מעצבי דעת קהל כמו איברהים עיסא מסייעים בידי המשטר במאבק האיתנים נגד הממסד הדתי. הם עוקצים אותו במקומות הרגישים ביותר. כשהם כובשים את הכותרות, ביכולתם להצית שיח ציבורי ולשמש סוכני שינוי. איש בקהיר לא שאל השבוע אם אכן התקיים "המסע הלילי" בפועל. לכולם ברור כי לא קרה, ונתקדש מעצם האמונה. הסיפור הזה אינו דיון על עובדות אלא על מרחב חופש הביטוי. מה חשוב יותר, עיקרי ההלכה והמסורת הדתית, או חירותו של אדם להתבטא כפי יכולתו. והאם נכון לייחס לאנשי הדת מעמד רם וסמכות כפי שהוקנתה להם עד כה.

מי שסבור כי רק במצרים תיתכן פרשייה כזו, שינסה לדמיין מקרה דומה בישראל. מה יקרה אם תבוא דמות בעלת השפעה ותאמר כי הכותל המערבי כלל אינו שריד של בית המקדש, והר הבית איננו ראוי שכל כך נתעקש עליו. האם אפשר לזעוק בישראל כי המלך הוא עירום בכל הקשור לסמלי האמונה, ולשוב הביתה בשלום? כולנו מכירים כמה פוליטיקאים שישמחו לנעוץ שיניהם באחד כזה.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל