1. אלו ימים נוראים לאירופה ולאנושות כולה מלחמה באירופה שכופה אדם אחד על העולם, שמקבל החלטות לבדו, היא סרט בלהות ששייך למציאות אחרת ולעידן אחר. ולדימין פוטין מנצל את חולשתו של ממשל ביידן ואת העובדה שאירופה עסוקה ביציאה ממשבר הקורונה - והתיאבון הגדול שלו מתעתע בעולם כולו ויוצר משבר פוליטי וכלכלי בינלאומי רב־ממדי. מחירי הדלק מאמירים, הבורסות צונחות, אסם התבואה של אירופה פגוע, וזוהי רק ההתחלה.
עבור נשיא ארה"ב ג'ו ביידן זוהי הזדמנות להיכנס שוב לעמדת מעצמת־העל, להוביל את ניהול המשבר ולהתייצב כשוטר העולמי, כשלצדו אירופה והמערב, ואולי מדינות נוספות. ביידן, שהמשבר הזה נכפה עליו, זקוק להישג כמו חמצן לנשימה לקראת בחירות האמצע, בשעה שיריבו דונלד טראמפ מחזק את כוחו, מייסד רשת חברתית שתהיה תחליף לפייסבוק, ואפילו תומך ברוסיה ובפוטין (שכזכור עזר לו להיבחר).
אלא שבינתיים ביידן לא בדרך להישג הזה, וכשפוטין שומע שנשיא ארה"ב קורא לאזרחי העולם ״להתפלל למען תושבי אוקראינה״ הוא מבין שארגז הכלים הבינלאומי מולו מוגבל.
תאבון הסיפוח של פוטין ידוע ומוכר, ובמזרח אירופה יודעים היטב כי לאחר אוקראינה הוא לוטש עיניים אל ליטא, לטביה ואסטוניה, באופן שמדאיג מאוד את המדינות הבלטיות ואת נאט"ו ומן הראוי שידאיג את העולם כולו.
האוקראינים ומנהיגי הארצות הבלטיות יודעים שכוחו של פוטין טמון לא רק ביכולת הצבאית אלא גם במלאכת המחשבת של התעמולה (הפרופגנדה), שאיתה יוכל גם לכבוש שטחים וגם לשכנע את המקומיים שעדיף להם, אישית וכלכלית, להיות תחת כנפיהם ושליטתם של אבא פוטין ואמא רוסיה. פוטין רוצה להתייצב תודעתית מול ארה"ב ולהיכנס להיסטוריה כמשנה סדרי עולם אזוריים מאז הגלסנוסט והפרסטרויקה של גורבצ'וב.
ובינתיים, ישראל נקלעת לתוך שדה מוקשים ועליה להתנהל בו בתבונה וברגישות. מצד אחד מתאים למדינת היהודים להזדהות עם ארה"ב, המערב ואזרחי אוקראינה המבוהלים והמותקפים, ולא לטמון את ראשה בחול. מנגד, פוטין הוא המנהיג הרוסי הטוב ביותר לישראל, שמנהל איתה דיאלוג קבוע ובעיקר חולק איתה (ועם אסד) אינטרסים נגד איראן וחיזבאללה.
כן, ממש ככה. ישראל תוקפת בגבול סוריה ועמוק בתוכה כמעשה שגרה יעדי תשתית איראניים ומשלוחים לחיזבאללה, בתיאום כמעט מלא עם מוסקבה. ואת כל אלה ישראל צריכה להמשיך לבצע בלי להתעמת עם הרוסים בסוריה.
2. העובדה שאני זכאי לקצבת גמלה מצה"ל בגין 20 שנות שירות בקבע לא תמנע ממני לומר את דעתי, גם אם אסקל כאן בבליסטראות: בני גנץ צודק. הוא צריך לשמור במשמרת שלו על צה"ל ועל הקצונה ואיכותה אל מול הפיתויים החיצוניים בהייטק, בסקטור הפרטי, בחברות הסייבר וגם במשרדי עורכי הדין (ואפילו במשרדי הפרסום).
בשנים האחרונות נטלו מאנשי הקבע לא רק את כבודם ומעמדם כמובילים ומוערכים בחברה הישראלית, אלא גם את היציבות התעסוקתית (אפשר לפטר איש/ת קבע עם ארבעה ילדים ומשכנתה בגיל 38 ללא התרעה, הנמקה, ועד, שביתה או בית דין לעבודה). ונטלו גם את הפנסיה התקציבית והמירו אותה בפנסיה צוברת.
"מענק הרמטכ"ל" הוא היסחפות של כלי ייחודי שניתן בידי הרמטכ"ל בשנות ה־60 והפך לרכיב קבוע בפרישה הכללית. כעת ישנו ניסיון, בחסות בג"ץ, לעשות סדר ברכיב זה באמצעות קיצוצו ולא הרחבתו, כפי שמנסים לטעת בדעת הקהל. כלומר, הצעת החוק שעברה בוועדת השרים ובממשלה ונתקלת בקשיים בכנסת מפחיתה מההוצאה על פנסיות ולא מגדילה (אבל למי חשובה האמת)?
בגבו של גנץ נעוצות רבבות זוגות עיניים של מפקדים וקצינים. לא רק לוחמים, אלא גם ממערכים חיוניים אחרים שמצפים ממנו להבטיח את זכויותיהם ולשמור על כבודם ומעמדם. אווירה של פופוליזם זול, מהולה בקנאה ופייק ניוז מקשה עליו.
אבל זה לא עליו - זה עלינו. אלו שבשמם הוא ישלח גם הלילה יחידות לפעולות מורכבות ומסוכנות. אלו שבשמם יפעיל לחץ על מפקדי המודיעין והסייבר לעזוב את אזור הנוחות ולעבור לשרת בנגב, אלו שבשמם יפעיל את הצבא בלילה, בשבת ובחג, וכן, גם את אנשי הסייבר, את אנשי הפרקליטות הצבאית ואפילו את קציני דובר צה"ל וחטיבת המבצעים.
סהדי במרומים: כג'ובניק דובר צה"ל וחבר במטה הכללי לא הצלחתי אף פעם להשתתף במסיבות פורים או חנוכה של ילדיי ולא באסיפות הורים. לא מתלונן. אהבתי את תפקידיי, התמסרתי אליהם, המשפחה גיבתה, קיבלתי כשם שנתתי ויותר.
זה לא רק הפנסיות, זה לא רק מעמדו של גנץ. אלה אנחנו שחיים כאן לבטח והם שם מטעמנו ובשליחותנו במדים ובלעדיהם ללא ועד, ללא שביתה ועיצומים וסכסוכי עבודה, וללא מסיבות עיתונאים. הם שמצפים מאיתנו ומשליחינו לכנסת ולממשלה לנהוג בהם בכבוד ובהערכה ולהשאיר את הפוליטיקה בצד. הייתי גאה במשך שנים להיות להם לפה. אני גאה גם כעת.
3. כשאתם קוראים שבקואליציה כועסים על גנץ "שמתנהג כמו תינוק", ראוי שתדעו על שום מה ולמה. זה בגלל מעמדו המתעצם במדינות ערב ובמפרץ, מכיוון שהוא בן השיח המועדף בממשל האמריקאי, בגלל רצף פגישות ביטחוניות ומדיניות שהוא עורך, משום שהוא מארח את אבו מאזן ודואג לשים רגל בדלת מול הרשות הפלסטינית, וזה מעצבן את העבודה ומרצ מחשש שינגוס להם בבייס.
זה בגלל הנקודות שהוא צובר ברפורמה מול נכי צה"ל וזכויותיהם, כי הוא לומד פוליטיקה בקצב מהיר אבל נשאר ממלכתי, וזה בעיקר בגלל הסקרים שמוכרים היטב לכל מרכיבי הקואליציה, שלפיהם הוא השר הפופולרי בממשלה ונתפס כ"מבוגר האחראי". וגם משום שלהיות שר ביטחון זה חשוב ומכובד. הבנתם? הם יניחו אותו קצת על "המנגל הפוליטי", יתארו אותו כ"תינוק בכיין" (כן, כמו שעשה ביבי) ובסוף ינסו לעשות עליו סיבוב ולקוות שהוא יחשוב שזו רק טיפת גשם.
4. על ראש גבעה רמה שממנה ניבטת שדרות, המתפתחת בקצב מסחרר, מבקש ראש העירייה אלון דוידי לפנות לקוראינו המסורים ולהבהיר ששדרות זה לא רק ביטחון וקסאמים, אלא בעיקר עיר של אנשים שמחים ויוצרים, של תרבות ומוזיקה, של קולינריה מתפתחת, מסחר וחינוך.
70 שנה ימלאו בקרוב ל"מעברת גבים דורות", שהפכה לעיר שדרות.
היא הכפילה את עצמה בתוך עשור ותגיע בקרוב ל־42 אלף נפש. זה גם המרחב הכפרי, גם החינוך האיכותי, גם הרכבת וגם ההקלות במס שמביאים לעיר עוד ועוד תושבים. דוידי, שגאה מאוד בעירו, יודע שחמאס לא נלחם מול צה"ל אלא מול שדרות, ומודיע לנו שזו העיר עם החוסן הגבוה ביותר בישראל, והוא צודק.
ובינתיים נערכים כאן לפתיחת "בית המייסדים" בעוד חודש, מבנה מיוחד שיעלה על נס את החלוצים ששמו את שדרות על המפה, והם רבים וטובים בתחומים שונים. גם פארק ארכיאולוגי ייחנך בקרוב וגם מלונית צנועה, שמוקמת בבית ספר ישן שבו למד הילד עמיר פרץ לפני עשרות שנים. ביקרנו בחווה החקלאית, בבית המייסדים, במרכזי חוסן ייחודיים. כמה שעות בשדרות ואני מאוהב בעיר ובאנשיה. ואז עליתי על "איזי ריידר", כלי מנועי לשטח בהובלתו של דביר סאסי, ולגמתי במשך שעה גם מ"הדרום האדום". סעו לשדרות, אני עוד אחזור.
5. אהוד ברק בן 80 והוא חד כתער, רהוט, מעורב ומלא חיות (עד 120). השבוע, בראיון ל"ידיעות אחרונות", סיפר שנהנתנותו נובעת לא במעט בגלל ילדות דלה בקיבוץ של שנות ה־40, ולכבוד יום הולדתו אספר לכם כאן סיפור קטן ונחמד:
בשנת 1992 משך אותי הרמטכ"ל ברק מ"על המשמר" ומינה אותי לראש ענף קשר לעיתונות בדובר צה"ל. באותה עת נסעו הרמטכ"ל והאלופים בפיג'ו 505, ואילו ברק נהג להחליף מכוניות מדי חודש־חודשיים. הוא נטל וולוו, שברולט, אלפא רומיאו ועוד, באופן שהרתיח את מנהל הרכב הממשלתי שהעביר את המידע לכתב "הארץ" דאז צבי זרחיה, שהיה נוהג להגיש לי שאילתות בנושא אחת לחודש. ואני, בכוחותיי הדלים, מוריד אותו שוב ושוב מהידיעה בנימוקים שונים ומשונים.
בפעם השלישית או הרביעית ביקשתי להיפגש עם זרחיה ואמרתי לו: "לא אשקר לך, ברק סבל מחוסר צעצועים בילדות, הוא גדל עם טרנזיט ומשאית של הקיבוץ ועם כרמל דוכס של היחידה. סוף־סוף יש לו דרך לגוון וליהנות, ומה שחשוב זה שיש לנו רמטכ"ל טוב, מוכשר ויצירתי, הנח לו". והוא הבין והניח. במשך שנים ועד היום זרחיה ואני נזכרים בחיוך בסיפור, עת שנהנתנותו של ברק צפה ועולה. עד שהודה בזה השבוע בעצמו.