עופר עיני הוא מנהיג. הוא כריזמטי, יודע להנהיג עובדים, ויש לו קבלות מוכחות מהתקופה שבה עמד בראש ההסתדרות. עכשיו הוא חולם ומתכנן להגיע שוב לעמדת הנהגה בארגון העובדים הגדול במשק – וזה לא פשוט: קשה להצטרף למרוץ כשהכוחות אינם שקולים. מי שעומד בראש ההסתדרות שולט במנגנון, ועופר עיני צריך להעמיד עצמו לא רק לבחירה אישית, אלא גם לזכות באמון המנגנון שנשלט על ידי יריבו המכהן ארנון בר־דוד.
לא רבים הצליחו לנצח את המנגנון, שהוא פרי המצאתה של מפא"י ההיסטורית. מאות העסקנים שמתפרנסים ממסי החבר, ובעיקר אלו שזכו לתפקידים בכירים ולשכר גבוה מהשלטון הנוכחי בהסתדרות, יודעים באיזה צד מרוחה החמאה. הם חוששים שהחלפת נאמנות עשויה להיות מבחינתם החלפת החמאה במרגרינה.
הטענה שמשמיעים מתנגדיו של עיני שחוששים מהצטרפותו למרוץ, שהוא עשה בעיקר לביתו, אינה טענה רצינית. אין במה שעיני עשה שום פסול. הוא לא ניצל את הקופה הציבורית או את קופתה של ההסתדרות, ולא הייתה כל מניעה שלאחר שפרש מתפקידו כיו"ר ההסתדרות, יחצה את הקווים ויהפוך ליועצם הקרוב של אנשי עסקים וגופים פרטיים במשק.
אנשי העסקים ששכרו את שירותיו העריכו את סגולותיו, ואין מחמאה גדולה מזו למי שייצג את העובדים, וזכה גם להערכת הצד השני. עכשיו עיני יוצא לכבוש את ה"קרמלין" הישראלי, ועושה זאת במאבק ללא פשרות. האם הוא ינצח? כל הימור נכון.
המותר והאסור
איך הייתם מגיבים אם מפקדת גלי צה"ל הייתה מורה לכתבי מערכת החדשות של תחנת השידור הצבאית להחרים את חברי הכנסת של הליכוד ואת גוש הימין? לא צריך לנחש שהייתה פורצת מהומה מלווה בספינים, ובקריאות להדיח אותה מיד מתפקידה. בימין היו מסבירים במלוא הרצינות שזאת דיקטטורה נוסח נפתלי בנט, ובשמאל היו נלחמים על זכותם של אנשי הימין להביע את דעתם.
אבל כשבליכוד ובגוש הימין מחליטים להחרים את גלי צה"ל, ולא להתראיין למשדרי החדשות של התחנה הצבאית בגלל הדחת יעקב ברדוגו, יש מי שרואים בכך החלטה לגיטימית שאפשר לעבור עליה לסדר היום. זכותה של גלית אלטשטיין, ממלאת מקום מפקד גלי צה"ל, לשנות את לוח המשדרים של התחנה, כשם שזכותו של כל עורך בגוף תקשורת לקבל החלטה דומה.
אלטשטיין יכולה שלא להאריך את תוקף חוזי העבודה של העיתונאים, וזאת בתנאי מפורש וחד־משמעי שהיא עושה זאת מנימוקים ציבוריים שהיא יכולה להסביר. החלטה שמתבססת על נימוק כמו "ריענון" היא לא החלטה ציבורית, אלא כזו שנועדה לפגוע אישית בעורך או במגיש שאותם יש כוונה להעביר מתפקידם.
בתי הדין לעבודה שבפניהם הוצג ריענון כנימוק להדחה או לשינויים, מנעו זאת בתקיפות. החלטה או טענה שתוכנית או מגיש מיצו את עצמם היא לא יותר מתירוץ. מנהל זקוק לנימוק ציבורי משכנע, שצריך להיות הרבה יותר מכך שהעובד מיצה את תפקידו. מגיש אינו חוטא בכך שהוא לא מדבר מגרונו של העורך הראשי או המנכ"ל. חובתו שתהיה לו דעה שונה מזו של מי שמעסיק אותו, אבל הוא חייב לנהוג הפרדה ברורה וחד־משמעית בין דעה אישית לעובדות.
מסמך "נקדי", שהיה במשך שנים רבות ה"מגנה כרטה" של עובדי חטיבת החדשות ברדיו ובטלוויזיה, בתקופה שבה פעלה רשות השידור, נתן את המענה הנכון לצורך שלא לערב עובדות עם דעות. מחבר המסמך נקדימון רוגל ז"ל, מהאבות המייסדים של רשות השידור, ומי שהיה בעצמו עורך ומגיש משדרי חדשות, יצר מסמך שבו הייתה הבחנה ברורה בין ידיעה חדשותית לבין דעה אישית.
על פי המסמך, נאסר על עובדי חטיבות החדשות ברדיו ובטלוויזיה להביע את דעתם האישית במשדרי חדשות ואקטואליה, אבל הם יכלו כמובן לעשות זאת בכל אחד מהמשדרים האחרים. הגשת תוכנית רדיו או טלוויזיה איננה זכות אבות, וראוי שהעורך הראשי ישנה מעת לעת את מתכונת וסגנון ההגשה.
התוכנית "וילנסקי את ברדוגו", ששודרה בגלי צה"ל, היא תוכנית אקטואליה, והיה צורך לאסור בה הגשה שבה מובעת דעה פוליטית של אחד המגישים. ירון וילנסקי לא היה מעולם איש פוליטי, ודעתו הפוליטית לא הושמעה בתוכנית, כך שלא היה נכון לראות בו את מי שיאזן את ברדוגו, שחזר והצהיר בגילוי לב שהוא לא עיתונאי אלא פרשן פוליטי – וזאת בעיה.
ראוי שפרשן יהיה עיתונאי, שיחולו עליו כללי אתיקה עיתונאיים. אומנם הוא אינו חייב להיות עיתונאי, אבל אז הוא נדרש לחשוף את מקורותיו לגילוי נאות רחב יותר, ולגלות בעת הצורך את העובדות שעליהן מתבססות ההערכות שהוא משמיע.
פרשן אינו משוחרר מהצורך לעגן את פרשנותו על אדנים יציבים, ואסור שיתבסס על ספינים ושמועות. הוא חייב לראות בעובדות כלי מרכזי, שעליו תתבסס הפרשנות. במילים אחרות, פרשן אינו יכול להפוך עצמו לפרשן מחמד של איש פוליטי, ולהעניק לפוליטיקאים פרשנות שמתבססת על מאוויים, רצונות וחלומות. ההחלטה של הליכוד להחרים את תחנת גלי צה"ל מתווספת להחלטת הימין להחרים את תוכנית הטלוויזיה "אופירה וברקוביץ'", שגם היא שרדה בהצלחה חרם דומה.
לא נראה לי שגלי צה"ל צריכה לחשב את קצה בגלל ההחלטה. הייתי בסרט דומה כשכיהנתי כמנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון. קיבלתי אז מסרים מאישים פוליטיים בכירים על כך שהם יחרימו את משדרי החדשות כשהשידורים לא תאמו את רצונם. לכל מי ששלחו לי את המסרים העברתי מסר חד־משמעי משל עצמי, שהם מוזמנים לא לבוא ולא להתראיין. כמובן שכולם באו.