את רוב החלומות שלי כבר הגשמתי. מהיום שבו הגשמתי את הראשון והבנתי שלכל יש היתכנות במציאות, לא חדלתי. כל חלום, שטותי, רגעי, קשה או הזוי שהיה לי, הגשמתי, לא ידעתי ואני לא יודעת אחרת. חלקם הותירו בי צלקות ולקחים לא נעימים, אבל את מחיר ההגשמה לא אני קובעת.
החלום הבא שלי הוא לרכוש לגפן בית קטן, שיהיה שלי ושלה, לא כזה שצריך לחדש בו חוזה שכירות מדי כמה חודשים. נחמד בעל הדירה ככל שיהיה - אנחנו רק אורחות בבית שלו, ואני רוצה נצח.
ערב אחד, בנישואיי, עוד טרם נכנסתי להריון, הושבתי את האיש שהיה בעלי ופרשתי בפניו את חסכונותיי. אלו לא היו מרובים ובכל זאת, לו היה מוסיף עליהם חלק משלו, יכולנו לקנות דירה קטנה. והוא, בידיו המבורכות ומשום שזה עיסוקו, לבטח עם קצת שיפוץ ורצון היה הופך אותה לארמון קטן. מכיוון שהוא כבר גרוש פעם אחת, ואני לא אשתו הראשונה, בכל דבר עמי היה זהיר פי כמה. אני לא זוכרת על מה זה נפל, אבל מהר מאוד הבנתי שלא נקנה דירה יחד.
לא ביקשתי הסכמים גרנדיוזיים ולא המון כסף, ביקשתי משהו אמיתי שיהיה של שנינו ובבוא העת של הילד שיבוא. לא היה בית, אבל חלון בהחלט היה, עובדה שהאהבה פרחה דרכו במהירות. ועכשיו אני עובדת, כמו שלא עבדתי בחיי, בלי הפסקה, משווקת את ההרצאות, הסדנאות והספרים שלי בכל מקום אפשרי. מתראיינת לכל מקום, בשבוע הבא תצא כתבה ענקית ב"לאשה" ולצד זה ראיון קטן ברדיו של אסירים. לא משנה לי אם שני אנשים מאזינים או 2 מיליון קוראים, אם זה יכניס לי בסוף החודש עוד כמה אלפים לבנק, שבתוך שנה, שנתיים, שלוש או ארבע יעשו לי ולבתי בית - הרי זה משובח.
כסף אף פעם לא היה אישיו בשבילי, אמי עד היום צוחקת עליי ואומרת שאם עושים סיבוב קטן בחדר העבודה או בחדר הארונות שלי, אפשר להתעשר ברגע. גם במכונית שלי יש שטרות, 20, 50, עודף של מכולת, מספרה, או כסף שהוצאתי ושכחתי. וזה בסדר, לא אתייחס בחרדת קודש לשום שטר, אבל כן אנסה לייצר עוד רק כדי להגשים את החלום הזה, שביום מן הימים, כשאהובתי - שיודעת כבר להגיד “יאללה למיטה" ולשיר את “ברבאבא" - תתחתן, היא תבוא מבוססת מספיק ותדע שיש לה גב. היא לא בת חסות של אף אחד, כשם שהייתה (טוב, מה אני הורגת את עצמי בטרם עת) כשם שעודנה (ולתמיד) אמה.
ועדיין, אני לא סגפנית. אנחנו גרות בבית גדול, יש לנו חמישה חדרים, רהיטים חדשים, אבא של גפן מצ'פר לעתים בלי קמצנות, הקטנה לובשת בגדים יפים, יש צעצועי התפתחות, אני יוצאת, משלמת לא מעט לבייביסיטרים ואפילו מנקה מבקר פה פעם בשבועיים. טוב, אז לא שנה או שנתיים, ייקחו ארבע שנים, אבל המפתחות בסוף יגיעו לידיי.
לפני כמה ימים נסעתי להרצות ברמת גן. חברותיה של אשת יחסי ציבור מוכרת מאוד ערכו לכבודה מסיבת הפתעה והזמינו אותי כדי להנחות להן את הערב. הסתכלתי על הנשים שם, מינגלינג כזה של טוב טעם, עם טאפאס, פלטת גבינות, לא מזטים אלא דליקטסים, יינות מיקבים טובים ובגדים יפים ויקרים מאוד, ועם זאת לא מוחצנים. הן לא היו צעירות, כולן נשקו ל־60 או שעברו אותו, אבל היה בהן מין קלאס מסוים, לא מתאמץ, בטוח במעמדן. התגריתי כל כך, לרגע לא התלהבתי מהגיל התלוש הזה 32, ורציתי לקפוץ מיד ל־60.
רגע לפני שהתחלנו, הסלולרי שלי לא הפסיק להבהב. הייתה זו הבייביסיטר של גפן. נכנסתי בחשש אל אחד החדרים ועניתי לטלפון. “מרסל?", שאלה, “השכן רוצה לדבר איתך".
לא הבנתי מה קרה, היא העבירה את הטלפון לשכן, והוא ביקש את רשותי להיכנס לביתי ולנעול את כל החלונות, כמובן שאישרתי מיד, אני סומכת עליו בעיניים עצומות. אחר כך סיפר לי שפרצו לדירתה של ההיא מהוועד בקומה הראשונה, אישה טובה, מטופחת, סבתא להרבה נכדים. היא ובעלה מנהלים ביד רמה את כל ענייני הבניין.
“הפכו לה את הבית, לקחו לה המון דברים והיא למטה עם המשטרה בוכה. תקפידי לנעול גם את מרפסת השמש", הורה לי וניתק. הרגליים רעדו לי, אלו רק אני ובתי בבית, הרכוש לא מעניין, אבל החדירה לפרטיות, הסיכון, רוע הלב, למה?
כמה שעות אחר כך, כששבתי הביתה, ראיתי את זו מהוועד על המדרגות בכניסה לבניין, שני אנשי משטרה עמדו על ידה ובניה ובנותיה הבגירים, בעלי משפחות, שאותם כבר פגשתי בעבר, מחבקים אותה ואת בעלה ומנחמים “זה רק כסף, אמא", “אבא, תשתה משהו מתוק, אתה חיוור". איש מקצוע ריתך להם את הסורגים שנחתכו לשניים, ושכנים שעברו קיללו עובדים מסוימים שעמלים על פרויקט שמוקם ברחוב ליד והפנו אצבע מאשימה לעברם.
הנחתי את התיק ורכנתי על ברכיי. “מה שלומך?", שאלתי.
“אלוהים יחזיר להם, יהיה בסדר", ענתה לי זו שלפני שבוע דפקה על דלתי עם עוגיות טעימות וחולצה שקנתה לגפן. “בטוח שיחזיר", עניתי, “את רוצה לבוא לישון אצלנו היום?". בתה חייכה: “אנחנו איתה, אל תדאגי".
“בטח", עמדתי, “אני פה לכל דבר", אמרתי והתקדמתי לכיוון המעלית. מאחוריי שמעתי את האישה המבוגרת מהוועד שוב פורצת בבכי ואומרת, “זה הבית שקניתי לכם, מה יהיה כשתגורו פה? גם לכם יפרצו?".
המשפט הזה הדהד לי בראש. מכל הבלגן שעשו לה הנבלים, הרשעים, בני הבליעל חסרי הערכים, מלאכי החבלה - כי מי עוד מסוגל לפרוץ לבית של זוג מבוגרים - זה מה שעניין אותה. שבבוא העת יעבור הבית לילדיה, ואף שזו שכונה נהדרת בראשון לציון, אולי היא בכלל לא בטוחה.
נכנסתי הביתה, שילמתי לבייביסיטר, ואחרי שהבטחתי לה 200 פעם שאנעל את הבית, היא הסכימה ללכת. נעלתי מיד את הבית, אפילו עשיתי סיבוב בכולו כדי לראות שהשכן באמת נעל את כל החלונות, וניגשתי אל חדרה של בתי. היא ישנה ובכל אחת מידיה מוצץ. כיסיתי אותה היטב והלכתי לסלון.
לא עבר עליי לילה נחמד. אולי אני מגזימה, אולי דמיוני הרב בעצם מזיק לי, אבל באותו הלילה נרדמתי בסלון, עם בגדי ההרצאה, אל מול הטלוויזיה ופעם בשעה או שעתיים התעוררתי והבטתי אל הדלת, אף אחד לא ייכנס בשערי הבית שלנו.
ראו, אני יודעת שבית זה לא בטאבו, זה לא חוזה ומפתחות, בית הוא המקום שבו יש שולחן של קידוש (כן, המוטיב הקבוע שלי, והוא עוד יהפוך לריאלי מתישהו), שירי מולדת, מטעמים, צחוק, אהבה, צעצועים וכריות בשלל צבעים על הספה. בית הוא מבצר, הוא בית מקדש, הוא לב פועם, ואעשה הכל כדי להשיג אחד כזה לי ולבתי.
למחרת בבוקר, כשהתעוררתי, רגע לפני שלקחתי את גפן לגן, שלחתי בקבוצת הוואטסאפ הודעה שאני מזמינה מצלמות אבטחה לביתי, ומי שרוצה להצטרף אליי - מוזמן. 99% מהשכנים הסכימו ובעוד יומיים יתקינו לנו.
לקחתי את גפן לגן בחיוך, ושמחתי על כך שהצלחתי. אעשה הכל כדי לשמור לנו על הבית, שלנו או לא.
בינתיים,