אם אתם מחפשים סימן לדעיכה של הקורונה, תוכלו למצוא אותו באולמות הקולנוע המקומיים. לאט־לאט, כל הסרטים שחיכו על המדף מאז פרוץ המגיפה, עולים אצלנו למסכים. כך למשל, "אין רשע בעולם", הסרט האיראני המצוין שזכה בדוב הזהב בפסטיבל ברלין רגע לפני שהעולם השתגע, סוף כל סוף הופץ כאן בחודש שעבר. "מין חסר מזל או פורנו משוגעים", הפנינה הרומנית המבריקה שקטפה את הפרס בשנה שעברה, הצטרפה אליו קצת לאחר מכן.

עכשיו הגיע תורה של אבן חן אחרת: "אמא קטנה", של הבמאית הצרפתייה סלין סיאמה, שהוקרן אף הוא במהדורת 2021 של הפסטיבל. לאחר שהעלה אבק במגירה במשך כתריסר חודשים בגלל הווריאנטים השונים, הסרט רואה כעת אור. היה שווה לחכות.

הקורונה אומנם האטה את הקצב של העולם, אבל הקצב של סיאמה תמיד היה מדוד ומחושב. היא פרצה ב־2007 עם סרטה הארוך הראשון, "חבצלות מים", ומאז ביימה שלושה סרטים נוספים בלבד - "טום בוי", "חבורת בנות" ו"דיוקן של נערה עולה באש". רק שלושה, אבל כל אחד מהם היה מבחינתי קלאסיקה מודרנית, מבריקה ופורצת דרך בדרכה שלה, וכולם יחד הפכו אותה לאחת הבמאיות החשובות בדורנו.

כעת מצטרף גם "אמא קטנה" לרשימה הזו. כמשתמע משמו, זהו הסרט המינורי בקריירה של סיאמה, אך אין בכך כדי לגרוע מכוחו, ייחודו ויופיו.
מדובר בדרמה קאמרית וקומפקטית, שנמשכת 70 דקות בלבד - אם תראו אותו פעמיים ברציפות, זו עדיין תהיה חוויה קצרה יותר מאשר לצפות פעם אחת ב"באטמן" החדש, שגם כן עולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע. יחי ההבדל הקטן.

"אמא קטנה" הוא גם מראשוני הסרטים הבולטים שצולמו בעיצומה של תקופת הקורונה. כמעט אין בו דמויות, וזירות ההתרחשות שלו מצומצמות, כך שזו לא הייתה בעיה.

גיבורת הסרט היא ילדה קטנה, שבדרך פלא לא מוסברת זוכה לפגוש את אמה המנוכרת בגרסה אחרת - כילדה בת גילה, מלאת שמחת חיים, והן שתיהן זוכות לבלות יחדיו לזמן קצר, ולרקום ביניהן חברות קסומה.

כך, הבת מגלה איזה מין ילדה אמא שלה הייתה לפני שהחיים הגיעו, ואולי גם מבינה לראשונה שהתוגה שלה, שתמיד עמדה בין השתיים, היא לא באשמתה, אלא מסיבות אחרות לגמרי.

סיאמה היא יוצרת שבכל פעם פונה לכיוונים אחרים ומפתיעים. עלילת "חבצלות מים", למשל, מתרחשת בעולם הנישתי של השחייה הצורנית, שהתגלתה כמטפורה חכמה לדינמיקות החברתיות של גיל ההתבגרות. עלילת "חבורת בנות" מתרחשת בשיכונים האפורים של פריז רבתי, וכותבת מחדש את החוקים של סרט הפרברים הצרפתי. "דיוקן של נערה עולה באש", מצדו, משכתב את החוקים של הדרמה התקופתית, ושל סרטים על אומנים והמוזות שלהם. "אמא קטנה", לעומת זאת, מתכתב באופן מובהק עם "השכן שלי טוטורו", להיט האנימציה של הייאו מיאזאקי.

בהשראת הקלאסיקה היפנית, סיאמה מיקמה את העלילה בזירה של טבע מכושף - היערות המסתוריים שמקיפים את בית ילדותה של האם. כמו ב"השכן שלי טוטורו", גם כאן המיקום הזה הופך את הסרט לסיפור אגדה: מעשייה שממחישה כי משחק, דמיון וכושר המצאה הם חלק הכרחי מחוויית הילדות ותהליך ההתבגרות, ומה שמאפשר לנו להתמודד עם עצב, כאב ואובדן.

כמו ב"דיוקן של נערה עולה באש", גם כאן עובדת סיאמה עם קלייר מתון, מטובות הצלמות בימינו, שהייתה חתומה לאחרונה גם על "ספנסר". הצילום הפיוטי שלה הוא תמיד חגיגה לעיניים, ובמקרה זה גם תורם לממד הפנטסטי של הסרט.

הממד הזה מתעצם גם בזכות שותף קבוע נוסף של סיאמה, המלחין הידוע כפארה וון. כמו בפעמים הקודמות שבהן שיתף איתה פעולה, במוזיקה שלו יש נגיעות שמיימיות, אפילו מיסטיות. כך או כך, היא מהפנטת, ואפשר להקשיב לה בלופים גם בלי קשר לסרט.

בגזרת המשחק, סיאמה תמיד אוהבת לעבוד עם כישרונות מתחילים, והפעם מדובר בתגליות צעירות במיוחד. בתפקידים הראשיים מככבות התאומות ז'וספין וגבריאל סאנז, תלמידות יסודי שמגלמות כאן את האם ובתה, ועושות זאת בצורה שראויה לכל סופרלטיב.

נוסף לכל המיומנויות שכבר הזכרנו, הרי שכתסריטאית־במאית, סיאמה ניחנה גם בעט מלא תשוקה. התסריטים שלה תמיד מלאי אהבה, ושזורים ציטוטים רגישים ומרגשים. "אמא קטנה" אומנם נראה על פניו כמו סרט קטן, אבל יש בו הרבה משפטים גדולים. למשל, "סודות הם לא בהכרח דברים שאנחנו מסתירים. הם לפעמים דברים שאין לנו למי לספר אותם".

המשפט הזה הוא סיכום טוב לקריירה של סיאמה, קולנוענית שמאמינה בקיומן של נשמות תאומות, ובחשיבותן של ההתבוננות וההקשבה. כמו ב"דיוקן של נערה עולה באש", גם כאן הדמויות שלה מוצאות אוזן קשבת למילים שמעולם לא הייתה להן סיבה לומר. בזכות קסמו של הקולנוע והאמונה של הבמאית בכוחו של השיתוף, הן מספרות את הדברים האלה גם לנו. 

אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!